כבר לא משתלם לשבות

כללי המשחק במשק הישראלי השתנו, אך המרצים, כמו המורים לפניהם, שכחו לקחת זאת בחשבון.

המרצים בחרו בדרך פעולה זהה לזו שהנחתה את מאבקם ב-1995. אך כיוון שהמשק הישראלי מפריט את עצמו לדעת, הוא לא סובל יותר שביתות. את ראשי המשק לא מעניינים יותר רווחה, חינוך ובריאות. הכל נמדד על פי שורת הרווח, ורצוי שהרווח יהיה בכיסם של אותם בעלי הון ששולטים גם באמצעי התקשורת. אלו הרי קובעים את גורלם של הפוליטיקאים.

היום מה שקובע הוא מי יקבל את הכסף הגדול, וברור לכל בר דעת שאם הקבוצה הזו תקבל את הכסף מתקציב המדינה, יהיה פחות לאחרים. לכן ניתן לראות את שתיקתם העלובה של כל מי שבדרך כלל יודעים להקים קמפיינים ולפרסם מודעות על כל דבר. לראשי המשק ועשיריו יש המון מה להגיד על שלום ופלסטינים, על דירוג האשראי. אבל הם לא יודעים לדבר על חינוך, רווחה, ניצולי השואה וקצבאות זיקנה. פשוט לא כדאי להם.

כששוחקים את הקצבאות ושוחקים את השכר, מסבירים לנו שהקיצוץ הוא מזערי, "הרי מדובר רק ב-100 שקל שלוקחים מכל אחד". בסופו של יום מדובר ב-100 מיליון שקל, שניתנים ל-100 עשירים או תעשיינים בצורת הטבות מס והפחתת תשלומים לביטוח הלאומי או לביטוח הבריאות. התקציב מחולק בצורה לא מאוזנת.

המרצים הבכירים מהווים קבוצה קטנה וחלשה. את רוב העבודה באוניברסיטאות מבצע הסגל הזוטר, שמהווה את העיקר מבחינת הלימודים הפרונטליים. שוכרים אותם על בסיס של עבודה לפי תפוקה, כמו עוזרות בית. בקיץ ובחופשות הם לא זוכים לתשלום, למרות שמדובר באנשים מצויינים מבחינת ידע וכלים. אך הם באים לעבודה רק כי היא מעניינת אותם ולא כי הם מתוגמלים. כך שכוחם ניטל מהם. מה גם שהשביתה הופכת לא אפקטיבית, כיוון שהקבוצות הללו ממשיכות לעבוד.

הסגל הבכיר התנהג בצורה מאוד לא הוגנת כלפי הסגל הזוטר בשנת 1995, כששתי הקבוצות ניהלו מאבק על אותם נושאים. הבכירם התיימרו לייצג את הסגל הזוטר במאבק משותף, אך בסופו לקחו את כל הכסף לעצמם. כך שאחרי כמה שנים הסגל הזוטר הקים לעצמו ארגון נפרד. וברגע שיש "הפרד ומשול", קל מאוד לנצח את השביתה.

מנגנון ההפרדה הוא גם זה שמרחיק כיום את ועד ראשי האוניברסיטאות מהמרצים, ויוצר היעדר סולידריות. כל אחד דואג לעצמו, כל אחד יעשה הכל כדי להשיג את האינטרסים שלו אפילו על חשבון החברים שלו.

צד נוסף במאבק הוא בית הדין לעבודה בראשות סטיב אדלר. זה חושב שהוא המגשר הלאומי, למרות שאף אחד לא מינה אותו לכך. התפקיד המוגדר של בית הדין הוא לקבל את עמדות הצדדים ולהחליט אם יש מקום לשביתה, אם לאו. שביתה בישראל היא עדיין דבר לגיטימי, ועל פי חוק - אם הסתיים הסכם עבודה כפי שקרה למרצים, והצדדים ניהלו מו"מ ולא הגיעו להסכמה, זכותו של העובד להכריז על שביתה, על סכסוך עבודה.

בשנים הנאורות של בית הדין, איום השביתה היה נשק אפקטיבי כי האוצר ידע שאם לא יגיע להסכם ויתפשר על הפערים, הצד השני יגרום לנו נזק באמצעות השבתה. השביתות הכי מוצלחות היו כשלא היה צריך להשתמש בהן, רק כוח ההרתעה הספיק.

אך היום המצב שונה - אין שום מוטיבציה למשרד האוצר לפתור את המשבר. הוא משמש כמעסיק ציבורי של רוב השובתים האחרונים ואין לו אינטרס לנהל מו"מ בתום לב ולהתגמש. הוא חוזר בו מהבטחות כי הוא יוצא מנקודת הנחה שהוא יקבל צווי מניעה.

בית הדין מוצא עצמו מאויים מצד הגורמים הפוליטיים, שקראו לא פעם לביטולו, כך שגם הוא נלחם על האינטרס שלו ובמקום להחליט אם צד אחד זכאי לשבות או לא, הוא מתווך ומציע הצעות פשרה. כאמור, זה תפקיד של מגשר ויש לנו מוסדות גישור מצויינים. הכרעה מבחינה משפטית טהורה אמורה לתת לשובתים את נשק השביתה, אך אז בית הדין יקים עליו את הממשלה.

במצב בו חוסר סולידריות פושה בכל ובעלי ההון שולטים במקבלי ההחלטות, החינוך והבריאות נדחקים לקרן זווית, ורק דירוג האשראי של ישראל ו"הצמיחה", נחשבים. לכן אין שום סיכוי למאבק ארגוני, ולא חשוב אם הוא צודק או לא. 

ד"ר לינדה עפרוני, מומחית ליחסי עבודה ושכר