מיהו משתמט?

בעת האחרונה גוברות הקריאות למאבק בהשתמטות, אותו נוהג שמאמצים יותר ויותר בני נוער, שחומקים משירות צבאי. גורמי ביטחון, אנשי ציבור ומעצבי דעת קהל תוקפים את חוצפתם של מי שבוחרים לא להקדיש בין שנתיים לשלוש שנים מחייהם למערכת צבאית, שתכליתה שמירה על ביטחון המדינה.

לאחר שנים של התעלמות מהמציאות ושיתוף פעולה עם פטור מטעמי גזענות (בני מיעוטים), מטעמי שוביניזם (נשים) ומטעמי התחסדות מול אוהלה של תורה (תלמידי ישיבות), הבינו קברניטי המדינה כי כמו כל משאב אחר שמנוצל עד תום, גם בני הנוער, שנמנים עם המגזר החילוני או הדתי-לאומי, אינם עוד בכיסם.

העליהום הציבורי מלווה בקמפיין נגד השתמטות בתקשורת, מודעות של "אזרחים מודאגים" - שם קוד לעמותות קש שגייסו מיליונר למימון עוד מסע השתלחות ביזארי - וקובעות כי ההשתמטות עומדת בניגוד לישראליות.

ומהי ההשתמטות המדוברת? האם מגנות המודעות את מי שמבריחים את הונם מחוץ לישראל ומשתמטים מתשלום מסים? האם מגנות המודעות את השקעתם של בעלי הון ישראלים בהודו בשעה שישראל משוועת למקומות עבודה? האם מגנות המודעות את המשתמטים מתשלום מס על הטמנת פסולת או את המשתמטים מהעסקת עובדים בצורה ישירה תוך שמירה על זכויותיהם? לא. המודעות מגנות רק את מי שמעדיף שלא לסכן את חייו בהגנה על מדינה שהפקירה את ביטחונו החברתי-כלכלי לטובת גן עדן נאו-ליברלי פראי.

יש משהו עצוב בנאיביות של מפרסמי המודעות ובהתלהמותם הפטריוטית. בחברה שמקדשת את האינדיבידואליזם והאגואיזם של היחיד צריך להיות מאוד תמים בשביל להשקיע כסף בפנייה לרגש הלאומי של המשתמט. בחברה שהסולידריות משמשת בה מילת גנאי וברונים שודדים הם מושאי הערצתם של בניה, אין לצפות ליותר משיקול קר מול האפשרות של גיוס.

במדינה שמדי שנה מלמדת את אזרחיה כי רווחתם אינה בראש מעייניה אלא רק אותה "צמיחה", מושג ערטילאי שמנסה לכסות על התרוששות של הציבור הרחב והתעשרותם הנוספת של בעלי הון, קשה לצפות כי צעירי המדינה המנוכרים ימהרו לתרום לה.

במשך 60 שנה בחרה מדינת ישראל לבסס את צבאה על גברים יהודים לא חרדים. הערבים והחרדים נותרו מחוץ לגדר, רוב הזמן יחד עם הנשים. אין להתפלא שיש היום יותר ערבים וחרדים, וששיעור הנשים הוא 50% מהאוכלוסיה. המדינה רוששה את המעמד הבינוני, שהיה ועודנו מעמד המורכב מיהודים לא חרדים. כתוצאה, חדלו בני מעמד זה להרבות בהולדת ילדים ואף החלו לעשות זאת בגיל מאוחר יותר.

באמצע שנות ה-80 גילה המעמד הבינוני שלסיסמאות הסולידריות הלאומית אין משמעות וצעיריו כבר אינם מוכנים להקריב יותר מצעירים אחרים, חרדים או ערבים.

אי אפשר לצפות שסיסמאות ונזיפות יגרמו לצעירי המדינה להיות נכונים להקריב את חייהם בשירות צבאי, בשעה שהם רואים את עשיריה מסרבים להקריב אחוזים בודדים מהונם לטובת מיסוי הוגן, שיאפשר לכלל האזרחים רמת חיים סבירה. 

לא ניתן לצפות שבחברה אשר חרתה על דגלה את קדושת האינדיבידואליזם וחיסול הסולידריות החברתית בשם הזכות להתעשרות של מיעוט מיוחס, ירוצו ההמונים לשרת בצבא.

כמי שמשרת מעל 30 יום מילואים בשנה אין לי טענות למי שאינו מוכן להתגייס. מדינה החפצה בהתגייסות מרצון, צריכה להעניק לאזרחיה סיבה לעשות זאת. כיום, מנכרת מדינת ישראל את רוב אזרחיה ומשרתת רק את עשיריה. מן הראוי שתבקש מהם לשרת בצבאה.