חוק הטוקבקיסטים: תפסיקו להסתתר
בעולם שבו האינטרנט הפך למרכזי כל-כך בחיינו, כבר אין מקום לגולשים אנונימיים. אנונימיות היא ראויה, אך לאמירות אחרות אין מקום בכיכר העיר הפיזית, וגם אין שום סיבה שיהיה מקום בזו הווירטואלית
ה"פשע" היחיד של עו"ד יעקב סבו היה, כך דומה, שהכריז על כוונתו להתמודד לרשות עיריית קריית-אונו בבחירות שיערכו בעוד כשנה. העילה הזו הספיקה ל"צחי200" להפוך אותו למטרה של ביקורת והטחת האשמות, בשפה שלא תמיד נראתה נקייה מלשון הרע, במסגרת פורום שמתנהל באחד מאתרי האינטרנט הגדולים.
"צחי200", כמו גולשים רבים אחרים, הרגיש חופשי לתת דרור ללשונו, כאשר כתב את שכתב באותו פורום. יותר מכך, הוא הרגיש מחוסן מפני כל תביעה משפטית כזו או אחרת. כמו גולשים רבים אחרים, סבר אותו צחי כי מי שכותב דברים במסגרת פורום באינטרנט, כמו דברים שנכתבים במסגרת "טוקבק", נשאר לעולם בעולם האנונימיות.
במקרים בהם מאמין הגולש באמיתות ובחשיבות הדברים אותם הוא מעוניין לכתוב. בכך, יטענו, יפגע השיח הציבורי והיכולת של הגולש ליטול בו חלק באופן חופשי.
פרשת סבו
פסיקה: פרטי גולש לא יימסרו
אהוד קינן
בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי לא ימסרו פרטי גולש שכתב בפורום ב-ynet בשם בדוי, והעלה טענות כנגד מועמד לראשות עיריית קרית אונו. הנימוקים: מדובר באדם הנושא במשרה ציבורית, שלא פנה לגולש באמצעות הפורומים
"צחי200" אינו לבד. בעולם הווירטואלי של היום, קמים כל בוקר רבים שמרגישים, שהעולם הזה של האינטרנט שייך, קודם כל, להם. והכל בשם האנונימיות והיכולת לעשות כמעט כל העולה על רוחם.
השם כבר לא שמור במערכת
כאשר פרץ לחיינו העולם הווירטואלי, הכל נשבו אחרי הקסם של היכולת לעשות דברים, תחת מעטה של עילום שם. לא עוד "השם שמור במערכת" תחת המדור "קוראים כותבים", כאשר העיתון הסכים פה ושם לפרסם מכתב בעילום שם, אלא החופש המלא של כל מי שרק רוצה, להביע את דעתו. איש לא מיהר לחשוב אז, איך יכול העולם החדש הזה לפעול גם לרעתנו, לחדור אל חיינו האינטימיים ולפגוע בשמנו הטוב.אבל עולם כמנהגו נוהג, והיו גם כאלה שניצלו את המדיום הזה כדי לפגוע ביריבם או סתם להכפיש לשם הכפשה. אלה נהנו מההגנה שמקנה להם העולם האינטרנטי ופעלו, כאילו החגיגה לא רק בעיצומה, אלא גם תימשך לעולם. אבל לאט לאט עזרו כל אלה, במו ידיהם על המקלדת, לנפץ את האשליה, שהמדיה הזו של האינטרנט היא עולם שכולו טוב. עם הזמן הלכו ונאספו רבים, שלא כל-כך אהבו לקרוא מה שנרשם עליהם בזכות אותה אנונימיות. היו גם כאלה שפרטיותם ושמם הטוב, התנפצו באותה "כיכר העיר" הוירטואלית. אלה רצו לתבוע את עלבונם ונזקיהם.
כאשר באו ראשוני הנפגעים ודרשו מאתרי האינטרנט למסור להם את כתובת ה-IP של מי שעמד מאחורי הדברים אשר פגעו בהם, נתקלו, בדרך-כלל בסירוב מצד האתרים שפירסמו את הדברים. "חופש הביטוי", הסבירו בדרך כלל. גם בתי המשפט לא מיהרו להושיט יד ותארו את העולם ה"חדש" הזה כ"כיכר העיר" בשעתה היפה, מקום בו לכל אחד הזכות להביע את דעתו, ללא מורא וללא כל חשש, תוך שמירה על אנונימיות מלאה.
האם הכל מותר?
אבל ככל שרבו המקרים עלתה השאלה, האם הכול באמת לגיטימי באותה כיכר העיר של עולם האינטרנט? שהרי, גם בכיכר העיר הפיזית, לא הכול מותר, והאם לא מוצדק לחשוף את כתובתם של אלו, אשר לכאורה כתבו דברים פוגעים?המצדדים בחופש האינטרנטי מיהרו לטעון כי גילוי נתונים שיאפשרו חשיפת הגולשים באינטרנט, תגרום לחשש של הגולשים להתבטא בחופשיות ברשת, פן יחשפו פרטיהם, וזאת גם
דעה אחרת
בדרך לחיסול הטוקבקים
גל מור
ההשלכה הישירה של הצעת החוק שאישרה ועדת השרים לחקיקה עלולה להיות חיסול התגובות באתרים הגדולים. ההצעה של ח"כ חסון המטילה אחריות פלילית ואזרחית על כותב ומאשר התגובה ובעלי האתר אולי תיטיב עם כמה אנשים אך תפגע בחופש הביטוי של מיליונים. רוצים להגיב? אסור
מצד שני, יטענו המתנגדים, כי אם אדם ביצע עברה של פגיעה בשם הטוב או בפרטיות, לא יתכן שהוא יסתתר מאחורי מסך עלטה ויש לאפשר את חשיפתו לצורך העמדתו לדין או הגשת תביעה אזרחית נגדו.
בהעדר חקיקה המסדירה את העניין, מילא לאט לאט את החלל בית-המשפט. כך, יותר ויותר שמענו על "מותה" של האנונימיות המוחלטת ברשת, כאשר רבו המקרים בהם נתן בית המשפט צו לגילוי כתובת ה-IP של הגולש הפוגע, שלב ראשון לפני הגשת התביעה נגדו. בתי-המשפט הציבו אומנם דרישות סף גבוהות, כמו זדון שמתגלה על-פניו בפעולת הגולש, המגלם דרישה, שהפרסום היה עומד גם במבחנים של הליך פלילי כנגד הפוגע, אבל מעבר לצמצום הזה, הרושם שהתקבל עד לאחרונה היה כי נפרצה החומה.
מצד אחד ניתן היה לברך על המגמה הזו של בתי-המשפט. באיזון בין חופש הביטוי לזכותו של אדם לשם טוב ולפרטיות, יש לקבוע סייגים וגבולות כאלה, אשר לא יאפשרו להפוך את העולם האינטרנטי לעולם פרוץ שבו כל דיכפין יוכל לעשות ככל העולה על רוחו. מנגד, טענו רבים, כי ראוי היה שנושא חשוב כל-כך, בעולם המתקדם של ימינו, יזכה להתייחסות של המחוקק.
באינטרנט כבר אין מקום לגולשים אנונימיים
והנה קם דבר. ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה הצעה של ח"כ ישראל חסון, המטילה אחריות משפטית ופלילית על כותבי תגובות (טוקבקים), וגם על עורכי אתרי אינטרנט ומפעיליהם. הצעת החוק מתייחסת לאתרים עם 50 אלף כניסות בממוצע ליום ויותר.צריך לברך על היוזמה הזאת ולקוות שתהפוך במהרה לחוק. ניתן היה, לטעמי, אף לוותר על ההגבלה בקשר להיקף האתרים. מי שפוגע בחברו באתר עם אלף כניסות בממוצע ליום ואף פחות מכך, פוגע, לעיתים, לא פחות. במיוחד כאשר מדובר באתרים המתייחסים למגזר מסויים והנפגע נמנה על אותו מגזר. לא במקרה הגדיר חוק איסור לשון הרע פגיעה, גם אם היא נעשית בפני אדם אחד, מלבד הנפגע.
ההשוואה בין אתרי האינטרנט לעיתונים, מתבקשת. בעולם שבו האינטרנט הפך למרכזי כל-כך בחיינו, כבר אין מקום לגולשים אנונימיים, דוגמת "צחי200", שמנצלים את האנונימיות כבסיס לפגוע במי שסימנו כמטרה. אנונימיות ראויה, כאשר הדברים שנכתבים ראויים ואינם פוגעניים. לאמירות אחרות אין מקום בכיכר העיר הפיזית, וגם אין שום סיבה שיהיה מקום בזו הווירטואלית.
הכותב הוא יושב ראש ועדת הגנת הפרטיות בלשכת עורכי הדין
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
