גדולה מסך שיריה
שירי מימון היא זמרת מעולה, חבל שבאלבום החדש שלה היא מתבזבזת על צלילים נדושים ושירים בנאליים. תימורה לסינגר מתקשה לסלוח למי שאינה מממשת את ייעודה
שירי מימון היא זמרת מצוינת בעלת קול עשיר ויכולת להשתמש בו באופן מרהיב. זאת הסיבה שאלבומה השני, "רגע לפני ש...", הוא אלבום מתסכל לשמיעה.
התסכול נובע מכך שרוב השירים שבאלבום אינם הולמים את מידותיה. מרבית הלחנים דלים ופשטניים, וכך גם המילים. ואין מדובר באשמת הז'אנר. פופ יכול להיות קליל ושטחי, להרקיד, להקפיץ ולנענע בהתאם לעוצמות המנגינה, הנגינה והשירה. הוא גם לא חייב להיות מקורי, די בכך שיהיה מתוק וחינני. למעשה, אסור לו להיות רק דבר אחד – משעמם. ולמרבה הצער, חלקים נרחבים מהאלבום הם כאלה.
מימון. יותר מדי איפור, פחות מדי תוכן (צילום: עדי אורני)
הפופ אליו מתמסרת מימון הוא רעשני ומיושן, ומופיע לפעמים בתערובת ימתיכונית-ראפרית ("רציתי שתדעי") מרקידה אבל לא מרעידה. הגיוון העיבודי המשמעותי היחידי, בשיר הנושא ("רגע לפני ש..."), עם הסקסופון והטרומבון שמעשנים אותו באפלולית ג'אזית, מעניק לה אלגנטיות בודדת בחד פעמיותה, וחבל שכך.
פשוט עוול
יועד נבו, אסף דר ומומי לוי עיצבו לה חלל שמכיל אותה היטב לאורך, לרוחב ולעומק והעניקו לתיאטרליות שלה את האיפור ההולם, שמתבסס בחלקו על שפע כלי קשת. ואולם, קולה – עדינות מתעצמת – מרומם אותה, אבל היא מתנפצת ממנו על גלים של שיעמום תוכני והפקתי. אין ברק בהפקה הזו, רק צלילים נדושים שכבר נלעסו ויילעסו, ומאיימים לכלות את מימון בחוסר ייחוד, ובמקרה שלה זהו עוול.
ב"רגע לפני ש...", לעיתים רחוקות, ישנה התאמה מדויקת בין מימון לשירים
שהיא שרה. זה מתרחש בלהיט "יותר טוב לסלוח", בשיר הנושא, ובעיקר בשני שירים שכתבה מימון – "בועה" (שאותו גם הלחינה היטב) ו"כשהלכת". אבל בכל השאר אפשר ממש לחוש איך מימון גדולה מסך השירים שהיא שרה.
באלבום הזה מימון עוסקת הרבה בסליחה ("יותר טוב לסלוח... אם יש עוד טעם לסלוח... יש תמיד מחילה"), אבל קשה לסלוח לנוכח אדם שאינו מממש את ייעודו במלואו. היא אחת מהזמרות הכי טובות בארץ ומסוגלת לשיר בכל סגנון בו תחפוץ. כל שעליה לעשות הוא למצוא כותבי לחנים ומילים ההולמים את דרגתה. אולי אפילו לערב יותר כותבת מוכשרת בתחילת דרכה שהתגלתה באלבום הזה, ומכירה אותה היטב – היא עצמה.
- שירי מימון, "רגע לפני ש...", "הליקון"
