רק אמהות יודעות לנצל 60 שניות בכל דקה
כשהציעו למלי גרין לבחור כסגנית בין בחורה רווקה לאם לשישה – היא בחרה בזו שיש לה את כל הזמן שבעולם. עד מהרה התברר לה מדוע טעתה, ובגדול. מתברר שדווקא אמהות עובדות שמתמרנות בין מטלות הבית לענייני המשרד, הן אלה שיודעות לנהל זמן
"אז מה את אומרת, את יכולה לקחת על עצמך את הפרויקט הזה?". ישבתי מול העורך, וידעתי את התשובה. כן, אני רוצה את הפרויקט הזה. תמיד חלמתי לערוך מגזין שלם ובמיוחד רבעון ייחודי. נכון, מדובר על עבודה קשה, סיפור של חודשיים מטורפים, ריצות, ישיבות מערכת, פגישות, ראיונות, שיחות טלפון, תיאומים עם עובדי מערכת, עריכת כתבות ומדורים, ישיבות גרפיקה ועוד ועוד. ובכל זאת התרגשתי. הנה התקדמתי, מציעים לי עריכת מגזין שלם, אומנם חד פעמי, אבל כך מתחילים, לא?
"את חייבת להצמיד לך סגנית. מדובר על פרויקט שחשוב לנו מאוד וניתנת לו חסות של גוף כלכלי גדול, ובעלי משרד הפרסום והיח"צ שלו מצפים לתוצאות מקסימיליות. אז באיזו סגנית את בוחרת? האם את רוצה לעבוד מול ליאורה או אסתר?". מבלי להניף עפעף השבתי בקול ברור: "ליאורה!".
"מצוין. אתן יכולות לצאת לדרך. אין לכן זמן רב. בעוד שמונה שבועות הכל אמור להיות ערוך ומוכן. אנחנו מחכים לתוצאות, אל תאכזבי אותנו! בהצלחה!".
התחלה קלה
הפגישה הראשונה שלי עם ליאורה היתה מוצלחת ביותר. המרץ ותנופת העשייה עלו באוויר, העלינו רעיונות מקוריים, זרקנו הצעות מדהימות, יחד טווינו החלטות ויצאנו לדרך.
השבוע הראשון היה פורה ויצירתי. הצלחנו לבנות את השלד, חילקנו בינינו את התפקידים. בכל פעם שהתקשרתי או שלחתי לה מייל, היא הגיבה מיידית. כל הזמן היתה מחוברת למסנג'ר. רווקה, נו...
בפגישה השנייה שלנו, שתינו דייקנו כמו שעון שוויצרי. תשע אפס אפס בחדר הישיבות של המערכת, כוסות הקפה כבר מוכנות.
"מילא אני מדייקת, אבל את? כל הכבוד לך, אחרי בוקר סוער!", היא אמרה, ואני שתיתי בצמא את המחמאות שלה, מחייכת.
היא לא יודעת עד כמה היא צודקת. רק להיזכר בבוקר המטורף שעבר עליי, בספירת המלאי שאף ילד לא שכח את כריך האוכל שלו, וכולם לבושים כראוי, נקיים, מסודרים, מאובזרים ומוכנים, ובתחנונים שלי לילדים שיפסיקו להתמרח סתם וכבר יצאו לדרך, כי גם לי אסור להפסיד את הרכבת...
הגלגלים מתחילים לחרוק
בשבוע השלישי העניינים החלו לחרוק. היא ביטלה את הפגישה, היא לא ענתה למיילים. המסנג'ר היה סגור עד לשעה מאוחרת. התירוצים הותירו אותי פעורת פה. "מלי, אתמול הייתי במסיבה", פיהוק רחב, ועוד אחד... "חשבתי לחזור עד לחצות הלילה, בסוף הייתי צמודה לחברה שאיחרה, ולכן לא הצלחתי לקום בבוקר".
נאנחתי. כשאת אמא, אין לך ברירה. מסיבה או לא מסיבה, אפילו אם את חוזרת מחתונה של אחותך. התינוק רוצה לאכול, אז את קמה. נקודה!
למחרת ליאורה היתה בדיכי, בגלל עניין אישי. עבדתי כפליים, הרגשתי שהפרויקט גדול עליי. מנהלי העיתון צדקו שאני חייבת סגנית צמודה, אבל לא רק סגנית בתואר אלא בפועל...
עבדתי במלוא התנופה לבד, נקרעת תחת העול. עוד יום חלף וליאורה לא ענתה, כי היתה מוכרחה להשתתף במסיבה נוספת. אם עד היום הצלחתי להדחיק את האשמה והמצפון, הרי שעכשיו הם הבעירו בתוכי כל חלקה טובה.
המצפון זרק בפניי את הכביסות שעמדו מיותמות, את הבעל שהחל לאכול פרוסות מרוחות בחרדל מבלי לצייץ ובעצמו עבד בבית מעבר לתפקידיו הרגילים עד שהוא התמוטט לגמרי, ואת הילדים שלי שרצו אותי וקיבלו אמא דבוקה למחשב ואוזניה בטלפון.
"ליאורה, מה קורה?", השארתי לה הודעה מספר מאה בתא הקולי, "תחזרי אליי דחוף!!!".
היא חזרה, אדישה: "תפסיקי, מלי, מה הלחץ? נספיק להגיש הכל בזמן, חודש שלם לפנינו".
אחרי שנגמרו המסיבות הזמניות, היא החלה לעבוד בשיא המרץ, עד ששבועיים לאחר מכן, היא קיבלה דלקת ריאות שהסתבכה ואושפזה בבית החולים.
הכתובת היתה על שולחן האוכל
כשחזרתי מבית החולים לאחר שביקרתי אותה, ישבתי מובסת במטבח שלי, ונזכרתי בשיחה שנערכה כאן בדיוק, על שולחן האוכל, כאן לפני כמה שבועות.
"למה בחרת לעבוד דווקא עם ליאורה, את הרי תמיד אומרת שאסתר משדרת באותו ראש שלך", תהתה עירית כשסיפרתי לה בהתרגשות על ההזדמנות שנפלה בחלקי. "מה זאת אומרת למה בחרתי בליאורה? תחשבי לבד". "לא יודעת", פלטה עירית.
"אסתר מטופלת בשישה ילדים קטנים. איך היא תיקח על עצמה עבודה שכזאת, את יודעת איך זה עם ילדים, פעם זה חולה, פעם אסיפת הורים, מסיבת גן, לרשותי חודשיים בלבד, אני לא יכולה להרשות לעצמי עובדת כזו".
"תגידי, את מקשיבה לעצמך?", החלה עירית לצחוק בקול רם. "ומה את, רווקה נטולת עול? הלו, תרדי מהעץ שעלית עליו ותסתכלי על עצמך". היא הביטה בי בתימהון.
"את זו שמדברת? בזמן שאת מכינה בקבוק פורמולה לקטנה שלך, את עונה לשיחות עבודה. תראי את כל הכלים והכביסות שסביבך. איך את בדיוק לוקחת על עצמך פרויקט כזה?".
"נו, בדיוק בשביל זה בחרתי בליאורה. איך תיראנה שתי עורכות מטופלות בילדים?".
אולי רציתי את ליאורה הרווקה משום שפחדתי שאסתבך ברשת הפרטית שלי, ואז היא תציל אותי, כי לה יש את כל הזמן שבעולם.
"את פשוט מדהימה אותי, אפילו מגעילה אותי!" הטיחה בי עירית. "עירית???". היא עזבה את הבית שלי בכעס.
אמהות יודעות לנהל זמן
עכשיו אני מסכימה איתה ומצטערת שלא ראיתי את הדברים נכון. דווקא אנחנו, האמהות, מוכיחות שהזמן שלנו מנוצל עד לשנייה האחרונה.
שיידעו כל אלה המטיחים בנו את האשמה השגויה כי אין לנו זמן, שדווקא אנחנו העסוקות, מתמרנות ומספיקות לעבוד גם בבית וגם בעבודה, וזו עובדה. סופרוומניות של ממש!
יש לנו זמן, כי רק אנחנו יודעות לפרק כל שעה לשישים דקות, וכל דקה לשישים שניות, ורק אנחנו האמהות שמתרוצצות בין בית לעבודה, יודעות לתעל כל שנייה פנויה, לצרכים המתאימים.
פתאום הבנתי את הראש של ליאורה. דווקא בגלל שלה יש זמן, היא נותנת לו להתכלות.
היא יודעת שעכשיו היא משוחררת, ציפור דרור שיכולה לתת לזמן לברוח בין הידיים, כי מה בוער? אז זהו, שאין לליאורה זמן מיותר, כי זמן שאינו בשימוש פג תוקפו, מהר יותר מכפי שחשבתי.
"עירית, צדקת. עשיתי טעות כשלא בחרתי באסתר, טעות גדולה יותר שאני מכה על חטא עליה, כי פעלתי בניגוד לצו מצפוני. אני הראשונה שמתקוממת לנוכח אפליות ותגובות כמו: "מה, לא קיבלו אותך לעבודה? רמזו לך שארבעה ילדים זה טו מאץ', ותיאלצי להיעדר מן העבודה בגללם? חוצפה שובניסטית!".
מי כמוני יודעת שתחושת האחריות שחשות אמהות, כלפי הבית וכלפי מקום עבודתן, היא פי מיליון מאשר נשים נטולות עול. כמה פעמים אנחנו אומרות לעצמנו: "אסור לי להפסיד יום עבודה, כדי שלא יגידו: בגלל הילדים"? ואנחנו עושות מאמץ שלא ירגישו בעבודה שאנחנו גם אמהות! אני בטוחה שאם יערכו מחקר על כך, התוצאות תהיינה מפתיעות.
"נו, עירית, תעני לי", אני מתחננת.
"מלי, אין לי זמן לדבר איתך עכשיו, אני עובדת!".
- מלי גרין, ילידת ארה"ב, היא סופרת ועיתונאית במשרה מלאה. נשואה פלוס תשעה.
