חשבונאות זוגית: סקס = חופשה בברצלונה?
גדלתי כמו פריס הילטון, רק בלי הכסף. כל מה שרציתי קיבלתי, מבלי שנתבקשתי לתת כלום. קיבלתי וקיבלתי עד שחשבתי שככה זה בחיים, עד שערקתי לצד השני וראיתי אנשים שמתנהלים עם מחשבון וירטואלי. רק לא "לצאת פראייר"
אני מכירה לא מעט אנשים שהמילה "נתינה" אינה קיימת בלקסיקון שלהם. יש אנשים שזה האופי שלהם, הם קמצנים כרוניים בכל דבר, חושבים שאם יתנו - יחסר להם. יש כאלה המרוכזים בעצמם ולא רואים אף אחד ממטר (במטר הבא הם שוב רואים את עצמם). אלה אנשים שמכירים את המילה נתינה רק כשזה מדובר בנתינה לעצמם.
אבל ליקום הזה יש קסם מיוחד, שכן איכשהו, גם לאנשים שאינם יודעים לתת יש בני זוג. איך אני יודעת? כי גם אני הייתי כזאת. עד גיל 16 גדלתי (מבחינה מטאפורית בלבד) כמו פריס הילטון, רק בלי הכסף. כל מה שרציתי קיבלתי, מבלי שנתבקשתי לתת כלום. קיבלתי וקיבלתי עד שחשבתי שככה זה בחיים.
באופן מוזר, או שלא, הייתי מוקפת באנשים שאוהבים לתת. אפילו החבר הראשון שלי ידע לתת בלבד. עם השנים ערקתי מעולם הרסיברים ועברתי לעולם הגיברים, שזה בערך כמו לעבור ליקום מקביל.
סימביוזה של שושנת ים ושושנון
למזלי, עוד בגלגול הזה למדתי על האושר הכרוך בנתינה לאחר. אבל עם השנים הבנתי שהצעד שצעדתי קדימה, לעולם מאוזן יותר מבחינתי, עולם שקבלה ונתינה דרים בו בכפיפה אחת, הוא אינו צעד הכרחי בחיים. למרבה הפלא, הוא אפילו איננו הכרחי כשמדובר בזוגיות. אני מכירה לא מעט זוגות שחיים כך שהאחד נותן והשני מקבל, וכולם מאושרים מההסדר המושלם והסימביוטי הזה, כמו שושנת ים ושושנון.
קשה להסביר שאדם שאינו יודע לתת על האושר הצרוף בלראות אדם השמח ממשהו שנתת לו, אמרת לו או כתבת לו. למעשה, אנחנו יכולים לחיות באי בודד ולא לדעת שאיננו יודעים לתת. לעבור ככה חיים שלמים. רק במפגש עם האחר אנחנו לומדים על איכויות הנתינה שלנו. ברגע שאנחנו נמצאים במגע עם האחר אנחנו מתוצפתים, נבחנים נמדדים ללא הרף, ולמעשה עוברים מעין מבחן פסיכומטרי לאוהבים. יש ציונים ויש גם השוואות נתינה.
יש אנשים (לא אתם, כמובן!) שמגיעים לזוגיות עם מחשבון וירטואלי. הם מחשבים חישובים ועורכים השוואות נתינה. זה מתחיל במתנות וממשיך במשפטים כמו: "אני אפשרתי לו לצאת עם החבר'ה, אז הוא חייב לבא איתי לקניון". נשמע מגוחך? עם יד על הלב, גם אני, ולפחות חלקכם עושים זאת, ברמה זו או אחרת. ההשוואות מתחילות במתנות ונגמרות בחדר המיטות, עם משפטים כמו: "הוא עשה לי כך וכך, אני נתתי יותר". חברתי א' טוענת שמבחן הנתינה האולטימטיבי הוא במיטה, שם מתנהל האקט הכי אגואיסטי שיש: כל אחד רוצה להגיע לקו הסיום עייף ומרוצה. דווקא מי שמשכיל לראות את בן זוגו שם, במקום הכי אגוצנטרי - הוא נותן אמיתי.
ירמי קפלן תיאר את החישובים בשיר "מודדת": "כשאת מודדת כמה אני נותן/ תראי מה אני נותן רק אז תחליטי כמה תתני לי חזרה". שיר על רואי/רואות חשבון העסוקים בחשבונאות זוגית. הרי ברור שהמשוואה 3X + חיבוק= 2Y - חופשה בברצלונה היא משוואה ללא פתרון. לא ניתן לכמת נתינה זוגית. לא ניתן להשליך את משפט פיתגורס על הזוגיות. לא ניתן להחיל נוסחאות על זוגיות. הרי לא מדובר במדע מדויק; זהו המקום בו יש לכל אחד את האפשרות להראות עד כמה הוא לא מדויק, עד כמה הוא לא מושלם ועדיין להיות נאהב.
הוויכוחים הגדולים שלי בנושא היו עם גברים שטענו שאין נתינה מבלי לבקש תמורה. אולי הם היו כנים יותר מהנשים שאיתן שוחחתי. אחת הסיבות לחישובים בסתר ובגלוי היא הרצון "לא לצאת פראייר".
שמתי לב שלפעמים יש לי נטייה לחשבן, בעיקר בסוף הקשר, כשאני כבר לא סובלת את הבחור ומצטערת וכועסת על מה שנתתי. אבל אני יכולה להעיד על עצמי שעד אותו הרגע עשיתי את הכל באהבה בלי מחשבה על התמורה, או שמא זה נדמה לי, ורק דחיתי את החישובים למועד נוח יותר?
נראה שעם הזמן והחשדנות איבדנו את מהות הנתינה שהיא נתינה לשם נתינה בלבד. נתינה מתוך אהבה, מבלי לבקש תמורה. האם נתינה כזאת באמת קיימת, או שהיא נכנסת תחת הקטגוריה של אגדות האחים גרים?
את השורש נ.ת.נ. אפשר לקרוא גם הפוך
בבית הספר, כשלימדו אותנו את השורש נ.ת.נ, אני זוכרת שהמורה כתבה את השורש על הלוח והראתה לנו שניתן לקרא את השורש גם הפוך, כי שמי שנותן מקבל.
נתינה היא פילוסופיית חיים. מי שנותן, נותן בכל תחום, ולהפך. מי שאוהב לתת מחפש את האדם לתת לו. זהו צורך לתת, ממש כפי שיש צורך לקבל או לאכול. אבל כעת אני תוהה לגבי אותם חישובים אכזריים שאנחנו עושים בקשר, אותו מחשבון וירטואלי שראוי לזרוק לפח בטרם נכנסים לזוגיות. אני תוהה מדוע פשוט לא לתת את הנשמה ואת הלב מבלי לבקש שמישהו ישיר לנו קודם את השיר.
תביא חיבוק
צילום: index open
מומלצים
