חוק חינוכית חובה חינם
חלק לא קטן מהערוצים שאתם צורכים אמור להגיע אליכם חינם, אבל אתם משלמים עליהם לכבלים וללווין. הצעת החוק לפיה הערוצים יעברו לשידור דיגיטלי שלא באמצעות HOT או yes, טורפדה - נחשו על ידי מי. ביום שלישי היא תעלה שוב בוועדת הכלכלה של הכנסת
שיעור החדירה של הטלוויזיה בכבלים ובלווין בישראל הוא מהגבוהים בעולם. כמעט בכל בית בישראל, מעיירות בדואיות בנגב, דרך דירות סטודנטים בתל-אביב ועד המצפים בגליל, יימצא הממיר של "HOT" או "yes", שמציע לבעליו עשרות רבות של ערוצים שמעולם לא צפו ולא ייצפו בהם, ועוד כמה ערוצים ביניהם הם מזפזפים (משלטטים, יש לומר) לעתים קרובות. בעבור השירות הזה משלמת משפחה ישראלית ממוצעת בין מאתיים לשלוש מאות ש"ח בחודש.
לכאורה זהו תשלום עבור עשרות ערוצים מישראל ומהעולם במגוון רחב של נושאים, אבל למעשה, כמו כל דבר בצה"ל, ניתן לחלק את התשלום לשלושה: תשלום בגין ערוצים שלעולם איננו צופים בהם (רובו המכריע של ההיצע), תשלום בעבור ערוצים שאנו זכאים לצפות בהם בחינם (הערוצים הציבוריים וערוצי הרשות השנייה), והערוצים הייחודיים לכבלים וללווין בהם אנו באמת מעוניינים לצפות, ומוכנים לשלם עבורם.
רשימת הערוצים שזכותנו לצפות בהם בחינם (או ליתר דיוק, ללא תשלום נוסף מעבר למסים ששילמנו ולעלויות הפרסום המשוקללות במוצרים שאנו קונים) ארוכה ומרשימה. הערוץ הראשון, ערוץ 2, ערוץ 10, חינוכית 23 - הוא ערוץ
שכחו מה זה להיות יעודיים
לאחרונה יצאה יוזמה ברוכה, דווקא תחת ידיהם של משרדי התקשורת והאוצר, להביא לישראל "שידור קרקעי דיגיטלי", כזה יאפשר לכל בית בישראל לרכוש ממיר דיגיטלי בעלות חד-פעמית, ולהיפטר מהתשלום הקבוע לחברות הכבלים והלווין. לא קשה לנחש אילו גופים מסחריים הפעילו את מיטב הלוביסטים כדי להכשיל את היוזמה, שהוצאה לבסוף מחוק ההסדרים, במסגרתו הייתה אמורה לקבל את אישור הכנסת השבוע. אבל המאבק למען השידור הדיגיטלי עוד לא הסתיים. הצורך כל-כך ברור והטכנולוגיה כל-כך זמינה, שהוא חייב להצליח.כאשר חברות הכבלים והלווין יבינו שמדובר בקרב אבוד, יתעורר קרב המאסף על רשימת הערוצים שהציבור יוכל לצפות בהם ללא תשלום נוסף. ההצעה הממשלתית שכחה לכלול, למשל, את חינוכית 23. הערוץ, הממומן כולו מכספי משלם המיסים ומשרת מטרות ציבוריות מובהקות, הופקר על-ידי פקידי הממשלה בשבי החברות המסחריות. היחס הממשלתי לטלוויזיה החינוכית מזכיר את היחס לחינוך בכלל. דיבורים גבוהים, ומעשים אין. מבחינת הפקידות, הטלוויזיה החינוכית היא מטבע שאפשר לסחור בו עם הכבלים והלווין כדי לפצות אותם על אובדן הערוצים הציבוריים הגדולים. מבחינת הציבור הרחב, אסור שזה יקרה.
"חינוכית 23" היא דוגמה קלאסית לחשיבותו של השידור הציבורי. היא אינה נאבקת על הרייטינג מול "סלבריק'ה" למיניהם, ולא משמשת מפלט בידורי קליל. השידור הציבורי אינו יכול, אינו רוצה ואינו צריך להתחרות מול תכניות הריאליטי עתירות התקציבים. הוא מחויב לשמור על עמוד השדרה הערכי שלנו, על העיסוק המתמשך, גם אם מינורי, בליבה התרבותית המשותפת לכולנו. חובה להבטיח שכל אזרח בארץ הזו יוכל להיות שותף בשיח הזה, מבלי שיאלצו לשלם על כך למשפחות העשירות השולטות בחברות הכבלים או הלווין. גישה לשידור הציבורי היא זכות, אבל זו חובתה של הממשלה להגן עליה.
יפה ויגודסקי היא מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית. הדיון בוועדת הכלכלה של הכנסת על חבילת השידור הדיגיטלי התקיים היום (ד'), ההצבעה הסופית תערך ביום שלישי הקרוב.
לפנייה לכתב/ת 
