אי המהפכה: ביקור בקובה

לא לזה הוא פילל (צילומים: יוסף (ג'קסי) ג'קסון)

המבקר בקובה המהפכנית של היום מרגיש כאילו הוא נפגש בגברת שירדה מגדולתה. הרחובות והשדרות הרחבות בהוואנה הבירה, על בתי הפאר העתיקים, נראים מוזנחים ומטים ליפול. בייחוד בשדרת מאליקון (Avenida del Malecon) שיכולה היתה להיות מרשימה בהיותה שוכנת לאורך חוף הים. רק ב"אולד הוואנה", העיר העתיקה, יש בתים יפהפיים ששופצו והפכו להיות אתרי אמנות בעצמם. אך האווירה השורה בקובה היא של ציפייה לבאות. התחושה המלווה את המבקר היא שהמקומיים מייחלים לשינוי שיוציא אותם מהמהפכה הנמשכת כבר יובל שנים והפכה את מרביתם לעם של קבצנים.

לתייר מערבי נראית קובה כמו מסע במכונת זמן אל שנות החמישים של המאה העשרים. כאילו נעצר הזמן עם הצלחתה של המהפכה הקומוניסטית של פידל קסטרו וחבריו. כל כך "טוב" להם, לקובנים כיום, שמאות מהם נכונים לסכן את חייהם בהפלגה בסירות רעועות ואפילו על צמיגי מכוניות ולו רק להגיע לארץ המובטחת, ארצות הברית, לאותה "מפלצת קפיטליסטית" כפי שמציגים אותה בקובה הפרסומים הרשמיים.

בין המרקסיזם למציאות

בדצמבר 1958 הצליח ארנסטו צ'ה גווארה להשמיד במארב מתוכנן בעיר סנטה קלארה את רכבת התחמושת שנועדה לחייליו של הרודן באטיסטה. באטיסטה הבין שזה סוף הרומן שלו עם המאפיה האמריקנית והמריא לגלות עם מזוודה מלאה בארבעים מיליון דולר. המהפכנים הקובנים האידיאליסטים בפיקודם של פידל קאסטרו וצ'ה גווארה, מצאו את עצמם לפתע עומדים בראש מדינה. לא פחות מ-11 מליוני תושבים מתגוררים באי הזה הנמתח לאורך 1,200 ק"מ ושרוחבו מגיע בקטע הרחב ביותר שלו ליותר ממאתיים ק"מ.

למרות הסיסמאות של צ'ה המתנוססות בכל פינה, הכמות הלא תאומן של ספרים ואלבומים המוקדשים לזכרו והפיכתו למעין קדוש קתולי במהדורה מהפכנית, קשה לשמור על להט מהפכני בהווה מסכן למדי.

החיים הם שיר

שני הישגים בולטים היו למהפכה. הראשון היה המלחמה בבערות. היום אמנם אין יותר אנאלפבתים בקובה וכל הילדים לובשים מדים יפים אחידים בדרכם לבית הספר, אלא שהתכנים אותם הם משננים מוקדשים בלעדית לאידיאולוגיה המרקסיסטית ולהערצתו של צ'ה גווארה, שהפכה לפולחן אלילי במיטב המסורת הסטליניסטית

ההישג השני היה הנהגת שירות רפואי חינם לכל, אלא שעל כך אמר לי בחור קובני משכיל דובר אנגלית: "אכן כן, יש לנו אחד מבתי החולים הטובים ביותר בהוואנה - אלא שזה בית חולים לזרים, לאנשי המשלחות הדיפלומטיות וליקירי השלטון. רגלו של אזרח קובני פשוט אינה יכולה לדרוך שם". 

מזלו של פידל קסטרו הישיש שההמונים מעריצים אותו על צניעותו ושבזכות האופי הסובלני, הנינוח ומסביר הפנים של הקובנים הם אינם נחפזים לעלות שוב על בריקדות ולנער מעצמם את השלטון הקומוניסטי שדן אותם לדורות של עוני ודלות.

בעקבות האיש שאהב את קובה. המרינה של המינגוויי

פח אשפה מוטורי

כשלון הפלישה המביכה לאיזור הביצות של "מפרץ החזירים" שבושלה בשלומיאליות על ידי ה-CIA האמריקני ב-1961 והתגובה הקובנית-רוסית לה הביאו ל"משבר הטילים", וזה הגיע בתורו לסיפה של מלחמה אטומית.

כל עוד התקיימה האימפריה הסובייטית היא הזרימה ביליוני דולרים מדי שנה כדי להפיח חיים ב"דחליל הקומוניסטי" שלה, ששכן כ-170 ק"מ מהעיירה האמריקנית קיי ווסט.

ציידי הצ'יקות

כאשר ישבתי לפני זמן מה בארוחת צהריים בבניין ה-AOL בניו יורק סיפרה לי עיתונאית צרפתייה שישבה לידי שזה עתה חזרה מקובה. היא תיארה בזעזוע את הזקנים האירופאיים "המגעילים" הפוקדים באלפיהם את קובה כדי לקנות בסכומים מזעריים את החן והנעורים של בנות העשרה הקובניות. אלא שהעובדות שונות במקצת. ולא פעם ה"צ'יקות", כפי שמכונות נערות אלה בקובה, הן אלו שצדות את התיירים במטרה לפרנס את משפחותיהן קשות היום.

לשלטונות הקומוניסטיים, הזקוקים למטבע זר כמו לאוויר לנשימה, יש יחס דו-ערכי לתיירות. מצד אחד, הם משוועים להכנסה, אך מצד שני הם יודעים כי כך נחשפים המקומיים לעולמות אחרים. התיירים הזרים הם הצינור דרכו שומעים המקומיים - למרות הצנזורה המקומית - על רמת החיים המשגשגת בעולם הקפיטליסטי "המנוון", למגינת ליבם של פקידי השלטון וותיקי המהפכה.

מידע שימושי

איך מגיעים? מישראל אפשר להגיע לקובה באמצעות מספר חברות תעופה דרך טורונטו, ג'מייקה או מקסיקו. ישראלים הרוצים להגיע לקובה מארה"ב מוטב להם לנסוע לטורונטו שבקנדה ולקנות חבילות מוזלות מטורונטו לאתרים בקובה במחירים אטרקטיביים שנעים בין 900-700 דולר לאדם. שם הם יכולים לשכור רכב ונהג ולצאת למסע ברחבי האי.

ויזה: ישראלים, כמו כמעט כל המבקרים בקובה, זקוקים לוויזה כדי להיכנס למדינה. לקובה אין נציגות בישראל ולכן תיאלצו להנפיק אותה בקונסוליות של קובה במדינות השכנות לה. לישראלים אין בעיה לקבל טופסי ויזות אפילו אצל הדיילות בקנדה ערב ההמראה.

כסף: בגלל העונשים המוטלים על תיירים אמריקנים או לתיירים המגיעים לקובה עם דולרים, עולה השהייה בקובה לא מעט. קובה הפכה בשנים האחרונות ליקרה למדי וארוחה במסעדה מקומית טובה זהה כמעט למחירה בניו יורק. תחילה יש להחליף את הדולרים למטבע המקומי - ה"קונבריטיבל" (Convertible) שכן רק במטבע המקומי ניתן לשלם עבור שירותים בקובה. לכאורה המטבע שווה לדולר אבל בתהליך ההחלפה מאבדים עשרה אחוז 10% מערך הדולר. לכן עדיף להצטייד באירו, שכן השער טוב יותר ועל המטבע הזה אין קנס. כרטיסי האשראי האמריקנים אינם מוכרים בקובה, אלא רק אירופאים ואפילו ישראלים. 

• מה כדאי לעשות בקובה? על כך בשבוע הבא!