הידוק המצור או מו"מ עם חמאס?

ענישה קולקטיבית לא מניבה תוצאות / חיים אורון

ההגנה על תושבי הנגב המערבי אינה מקדשת את כל האמצעים, אבל היא מצדיקה אמצעים רבים. כמעט כל מהלך שיש בכוחו להסיר את האיום מעל חייהם, הוא מהלך שממשלת ישראל חייבת לשקול אותו. זוהי חובתה העליונה של מדינה כלפי אזרחיה, כי לפני המחויבויות הבינלאומיות שלה ולפני המחויבויות המשפטיות שלה, עומדת חובתה המוסרית של המדינה כלפי אזרחיה. כך, למשל, מוצדקות פעולות נקודתיות נגד מבצעי הטרור עצמם, שיש בהן הישג ממשי וקשר ישיר למניעת טרור.

המצור ההולך ומחריף שמטילה ישראל על עזה, צריך להיבחן ביכולתו להביא יותר ביטחון לתושבי עוטף עזה. אבל עד כה הוכיח נסיון החיים שלנו שענישה קולקטיווית אכזרית מעין זו אינה משיגה תוצאות. האם כשמאיימים עלינו ופוגעים בבטחוננו, אנחנו הופכים לפייסנים יותר כלפי הצד השני? האם אשה שהפילה את עוברה כיוון שהמצור הישראלי מנע ממנה להגיע לבית חולים, תסיק מייד שיש להתנגד לכוחות הלוחמים בישראל?

האם המצוקה של הנאבקים בשוק להביא הביתה ג'ריקן סולר קטן כדי להבטיח שבני המשפחה לא יקפאו מקור בלילה, מקרבת אותם למחשבות על שלום, או דווקא לייאוש, שהוא הקרקע הנוחה ביותר למסיתים ולפנאטים? האם ילד שגדל בתוך המציאות הזו, גוברים סיכוייו לייחל ליום שבו יוכל להילחם בישראל או ליום שבו יוכל לארח תיירים ישראלים בעזה?

התעלמות מאופציית ההידברות עם החמאס פוגעת בראש ובראשונה באזרחים המופגזים, שהכבדת הלחץ על רצועת עזה אינה מביאה הקלה לסבלם, אלא משיגה את הפעולה ההפוכה. ואילו הידברות נקודתית תוביל להפוגה בעימות המזוין, שאותה יש לנצל על-מנת לקדם את הפתרונות המדיניים, מהם חושש החמאס, כי הוא יודע שהם יחלישו אותו.

פתרונות כאלה יציעו לתושבים בעזה ובגדה חלופה טובה יותר לחמאס, ויתנו להם לא רק ג'ריקן סולר, אלא סיכוי לחיים שראוי לחיותם.

ח"כ חיים אורון, מרצ

המחיר שהאוכלוסיה משלמת יועיל לישראל / אפי איתם

לשלטון החמאס בעזה הישג אחד בלתי מבוטל - הוא הצליח לאחד ימין ושמאל: את ח"כ איתם ואת השר חיים רמון בהבנה שצריך לפעול פעולה נחרצת, נחושה להפלתו.

אם בעבר נשמעו קולות במרכז המפה הפוליטית, הקוראים לדבר עם חמאס - התקפותיו הברוטליות על אזרחי שדרות הביאו כמעט את כולם לאחדות דעה ואני מקווה גם שלאחדות פעולה שמטרתה כפולה: לפעול צבאית כנגד משגרי הקסאמים ושולחיהם, ולהבהיר לאוכלוסייה האזרחית בעזה שחטא בחירתו של ארגון טרור חמאס כמייצגם וכמנהיגם ומעצב דרכם - הוא העונש העיקרי שבו הם נושאים. מדינת ישראל ניערה את חוצנה מעזה ונתנה לתושביה הזדמנות היסטורית לבחור את הנהגתם והם בחרו את ארגון הטרור הקיצוני, התוקפני והמר באויביה של ישראל. וכעת כעמים רבים לאורך ההיסטוריה הם משלמים את מחיר החלטתם. בלתי מוסרי ובלתי אפשרי להטיל עלינו את הנשיאה אפילו החלקית ביותר במחיר שגיאתם.

מעולם לא היה תקדים בהיסטוריה לכך שישות נהנתה מחסינות באשר לתוצאות פעולת ההגנה העצמית של הצד המותקף ביחס לאזרחיה. חמאס הכריז מלחמה על שכנתו ללא אבחנה בין מטרות צבאיות לאזרחיות, וגם ללא פרובוקציה מצדנו.

איננו מענישים את אזרחי עזה, אנחנו רק מממשים את זכות ההגנה העצמית שלנו, וישראל נוקטת בסיטואציה שאין ברורה, פשוטה וצודקת ממנה.

השאלה אם תושבי העיר הגרמנית דרזדן היו צריכים לשאת בתוצאות בחירתם את היטלר למנהיגם, או אם היו צריכים תושבי הירושימה ונגסאקי לשאת בתוצאות מדיניותה של ממשלת יפן במלחמת העולם השניה, שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה.

בניגוד לאומות אחרות שפשוט הפכו ערים שלמות ומאות אלפי אזרחים לקורבנות ישירים - אנחנו ממשים את הזכות להגנה עצמית באופן מדורג שלא גורם חלילה לפגיעה ישירה בנפש.

לפיכך, זכותה של ישראל להפסיק את החשמל שהיא מספקת למחרטות הקסאם, את הדלק שהיא שולחת על מנת להניע את רכבי המשגרים, המלט שאיתו יוצקים מנהרות ועמדות ומתוכן יירקו אש על חיילי צה"ל בבוא היום. על שאלת זכותה של ישראל להפסיק את אספקת חומרים אלה לא יכולה להיות מחלוקת משפטית או מוסרית וגם לא מחלוקת עם השכל הישר שתובע שאויבינו לא יוכלו "להינות" מעוצמתה הכלכלית והאסטרטגית של מדינת ישראל בשעה שהם תוקפים אותה.

המחיר שהאוכלוסיה בעזה משלמת יועיל לישראל. זהו מחיר לגיטימי ומוסרי, ואין שחר לטענות כאילו מדובר באסון הומניטרי. איננו בעזה יותר, הקפדנו לא להשאיר שם אפילו זוג שיניים תותבות של מתנחלים, ונסוגנו אל הגבול עד המטר האחרון. כעת עזה היא מדינת אויב. וככזו יש לטפל בעוינות חסרת האבחנות שלה, כשהיא תוקפת אזרחים בניגוד לכל האמנות הבינלאומיות ובניגוד למוסר הבסיסי.

מצב בו ישראל המותקפת היא זו הנדרשת להמשיך ולתחזק את משטר החמאס היורה על אזרחיה - בלתי אפשרי. ואת התביעה למניעת אסון הומניטרי יש להפנות אל ארגוני הסיוע העולמיים. אנחנו בהחלט צריכים לקרוא גם למצרים, שכנתה הטובה של עזה, לבצע פעולה טבעית ומתבקשת משכנה שאיננה במלחמה כמונו עמה - לאפשר הזרמת סיוע הומניטרי דרכה. תחת זאת, אנחנו רואים שהלחץ הבינלאומי על ישראל לעשות מעשה בלתי סביר לחלוטין ולהמשיך ולתמוך באויביה - מתגבר.

לכן, בטרם נשלח את בנינו להילחם בסמטאות עזה, שבוצרו במלט שאנחנו מעבירים דרך המעברים, ובטרם נחשוף אותם לירי של אמצעי לחימה שמוברחים ממצרים לרצועה - יש צורך לנסו ולהפיל את משטר חמאס, בוודאי להחליש אותו בכל הסנקציות תוך סגירת הגבול באופן הרמטי, בין המדינות שמתחוללת ביניהן מלחמה.

המצב הבלתי אפשרי שבו ממשיכים לירות קסאמים וגם ממשיכים לקבל חשמל למחרטות, והדלק שמניע רכבים שמשגרים קסאמים זורם מבתי הזיקוק - הוא טרור דה לוקס שמתאים לאמירה: "בעל הבית השתגע". במקרה הזה, בעל הבית הוא אנחנו, והמחיר שאנחנו משלמים הוא ביטחונם של תושבי שדרות, עוטף עזה, ויציבותה של מדינת ישראל כולה.

ח"כ אפי איתם, האיחוד הלאומי-מפד"ל