להרוג את רוזנקרנץ וגילדנשטרן

שמונה חודשים חיכו בתיאטרון הקאמרי עד להזמנת המבקרים לצפייה בהצגה "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת המחזאי טום סטופארד ובבימויה של יעלי רונן. בשעון של אלוהי התיאטרון מדובר בנצח שמשמעותו למעשה, קבירתה חיים של הפקה רצה.

מסיבות שונות זכתה ההפקה גם למספר הרצות מינימליות שלא אפשר חיכוך אמיתי עם הקהל בכדי שזה ישפוט בעצמו ויעביר את הבשורה מפה לאוזן. החלטה תמוהה פי כמה כשמדובר באחד המחזות המבריקים של סטופארד ובהפקה שלא רק שאין מה להתבייש בה, אלא שאיכויות הבימוי, המשחק ועיבוד המחזה ומבטו הרענן על החיים, על התיאטרון ועל הקונבנציות בהן הוא שבוי, הן קריצה מענגת ושעשוע חכם בלוגיקה.

מחכים שמשהו סופסוף יקרה. (צילום: גדי דגון)

"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" הוא תעלול של מחזאי. המחזה, שיוצא מתוך "המלט", שולף מיצירתו של שייקספיר שתי דמויות שבשולי העלילה, מניח אותן במרכז וממזג אותן עם הציפייה למשהו שייקרה, כמו זה שבנה בקט במחזה "מחכים לגודו".

הדמויות של סטופארד מחפשות משמעות ומוצאות את עצמן קלועות, כמריונטות, בהצגה שגדולה עליהן בכמה מידות, הצגה שאת שפתה הן אינן דוברות ואת חוקיות המשחק בה הן אינן מבינות. רוזנקרנץ וגילדנשטרן שמגלמים בהתאמה יניב ביטון ויואב לוי, בולשים אחרי המלט האבל על מות אביו, מלך דנמרק, באמצעות מצלמות אבטחה ומשתעשעים בינתיים בהטלת מטבע, משחקי מילים ושיח פילוסופי על חוקי הסתברות ועל מוות. הם מכירים במוגבלויות שלהם ובאפסיותם, הם יודעים שהם אינם יודעים ובכל זאת מצליחה נפסדותם לעורר אמפטיה. ביטון ולוי הופכים את שתי הדמויות הללו לסוכריות קופצות, מלאות אדרנלין מדבק. השפה שלהם קולחת, התגובות בלתי אמצעיות והדינמיקה הקצבית ביניהם עובדת כמו שעון שוויצרי.

בנים חורגים להפקה של "המלט"? (צילום: גדי דגון)

למה להחביא?

ההצגה, שנולדה כהפקת בת של "המלט" בגרסתו של הבמאי עמרי ניצן ומתכתבת איתה, מתרחשת באולם הבית שלה ומשלבת בתוכה הצצות אל ההפקה ההיא. כמו ב"המלט" של ניצן גם כאן ישוב הקהל על כסאות מסתובבים בתוך ההתרחשות שמקיפה אותו. שחקני ההצגה של ניצן - איתי טיראן (המלט), גיל פרנק (קלאודיוס), נטע גרטי (אופליה) ושרה פון שוורצה (המלכה גרטרוד) ניבטים ממסכי הווידיאו. הם חלק מההצגה אבל חיצוניים לה. זהו מחזה שמסתבך בנפתולי עלילה של מחזות אחרים. זו הצגה בתוך הצגה שבה שחקנים משחקים שחקנים והקהל, הרואה את התמונה הכוללת, נדמה לפעמים כמושך בחוטים.

לצד רוזנקרנץ וגילדנשטרן צצה ועולה מפעם לפעם להקת שחקנים נודדת שמנסה ללא הועיל להסביר לשני חדלי האישים הנחמדים הללו בכל מטפורה אפשרית שגורלם נחרץ. השחקנים - שוטי הכפר, נציגי האבסורד - מעצימים את המימד הטראגי של צחוק הגורל המצטחק על חשבונם של השניים. רמי ברוך בתפקיד ראש להקת השחקנים מוביל את שוטיו, רומן קריכלי וסימון רוזנפלד שמשחקים צמד מגוחך לתפארת שמקשט את הבמה בחן רב, בין קורי העכביש שנתווים סביב גיבוריו של סטופארד.

למה נתנו להם לגווע? (קרדיט צלם: גדי דגון)

רונן הרשתה לעצמה לקחת חופש בעיבוד המחזה של סטופארד והוסיפה לו קריצה מקומית כששילבה בהצגה ציטטה מתוך "סוחרי גומי" של נביא תיאטרון האבסורד הישראלי, חנוך לוין, על הרגע הזה בתיאטרון לפני שהמסך עולה וההצגה מתחילה שבו עוד יש תקווה למשהו טוב שיקרה. כשנקודת המוצא של סטופארד במחזה סובבת סביב החיים כהצגת תיאטרון גדולה, מדובר בתוספת חיננית, חכמה ומסוגננת.

ההצגה של יעלי רונן עומדת בהחלט גם בזכות עצמה אך מצריכה מאמץ שיווקי שכולל השקעה מסוימת שאינה בהכרח כספית. תיאטרון הקאמרי שמתמחה ביצירתיות שיווקית, כשל במקרה זה כשלון חרוץ ועל כך חבל.

נדמה שבתיאטרון הקאמרי העדיפו שלא לשבור את הראש ופשוט לתת להצגה לגווע בשקט. הצער על כך כפול ומופנה גם ליוצרים והשחקנים שטרחו, אבל בעיקר על הקהל שפיספס הזדמנות להיחשף לתיאטרון טוב.

"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" היא הצגה מצוינת שאינה מאפילה על הפקות אחרות של התיאטרון אלא מעניקה ערך מוסף לחוויית הצפייה בתיאטרון. טוב תעשה הנהלת תיאטרון הקאמרי אם תשקול מחדש את הפצתה ובכך תוכיח כי הזמנת הביקורת במועד כל כך מאוחר אינה היתה רק מעשה של לצאת ידי חובתה.