שקר הקשר: "בעצם, אנחנו לא מתאימים"
כלפי חוץ הוא היה החבר הכי טוב שלה, בן הזוג האידיאלי. הוא גרם לה להרגיש שהוא "האחד" בשבילה, אבל בפנים הרגיש אומלל. ורק כשהזדמנה לו אופציה אחרת, הוא העז לברוח
אלעד חוש כתב, "אני פגעתי בבחורה שבשבילה הייתי הכל".
הוא סיפר על קשר שנמשך ארבע שנים, קשר בו הוא היה אומלל, ונשאר "בגלל ההרגל". ברגע שפגש מישהי אחרת שהתאהב בה - הוא עזב את חברתו. קודם בגד בה, ואז הוא עזב.
כמו אלעד, ע' בחר שלא להתמודד. לא להתמודד עם קשר שהוא כנראה לא ממש רצה, לא להתמודד עם רגשות האשמה, לא להתמודד עם הבגידה. לא להתמודד עם האמת. לא להתמודד מולי. לא להתמודד עם עצמו. לא להתמודד, נקודה.
קראתי את הטור, כולי נדהמת. הוא עד היום מרגיש רע על כך שבגד בה, בנשיקה אחת ארורה. הוא לא ציין, אפילו לא במילה אחת, שהוא הערים עליה במשך כל אותן השנים שהיו יחד. כלפי חוץ הוא היה החבר הכי טוב שלה, בן הזוג האידיאלי, שאף תכנן איתה את נישואיהם. הוא גרם לה להרגיש שהוא "האחד" בשבילה. אבל בפנים הוא הרגיש אומלל. ורק כשהזדמנה לו אופציה אחרת בדרך, רק אז הוא העז לברוח.
הטור של אלעד החזיר אותי כמעט עשר שנים אחורה, אל החבר הראשון שלי, ע'. היינו יחד שלוש שנים.
פתאום הוא הפך כולו חיוור וקפוא
ברשותכם, אתחיל מהסוף: בצהרי יום בהיר אחד הוא התקשר ואמר לי, "אנחנו חייבים לצאת הערב". הייתי בטוחה ששמעתי אותו לא נכון. ע' שלי כל כך שנא לצאת. מבחינתו, הבילוי המושלם היה להישאר בבית, בשקט. התלהבתי וחיכיתי בקוצר רוח לבואו. הוא הגיע כעבור זמן קצר. אחרי שאכלנו וקשקשנו, פתאום הוא הפך כולו חיוור וקפוא. פתאום הוא נראה כמו אדם אחר. שאלתי אותו בבהלה "מה קורה לך?"
בהתחלה הוא לא הגיב. לאחר כמה דקות של שתיקה מעיקה הוא אמר "נראה לי שאנחנו לא מתאימים".
לא הבנתי על מה הוא מדבר. אז אמרתי בלחש "לא מתאימים??? אז מה לעזאזל אנחנו עושים יחד כבר שלוש שנים?"
"לא יודע. נראה לי שזהו זה".
הייתי המומה, לא הצלחתי לומר אף מילה. הוא יצא מביתי, ומאותו הרגע לא התראינו ולא דיברנו שוב עד עצם היום הזה.
שלוש שנים עמוסות בחוויות משותפות. הוא היה חלק מהמשפחה שלי ואני חלק משלו. אבל כך הוא בחר לסיים את הקשר. לברוח על נפשו.
לאחר חודשיים, בהם לא הצלחתי בכלל לעכל את הדברים, נודע לי שהוא יוצא עם מישהי אחרת, מישהי שפגש במסגרת שירותו הצבאי. סיפרו לי שהם הכירו עוד הרבה לפני שהוא נפרד ממני.
אבל עניין הבגידה לא פגע בי כמו כל הדברים שהוא שמר בבטן ובחר לא לספר לי. אני לא יודעת כמה זמן מתוך כל הזמן שהיינו יחד הוא לא באמת רצה להיות איתי. או כמה זמן הוא בישל את ההחלטה להיפרד. לאורך כל הקשר איתו לא קיבלתי ממנו אפילו את הרמז הכי קל שבקלים שזה מה שהוא מתכנן לגבינו.
עד היום אני גם לא מבינה איך אנשים מנהלים משא ומתן שלם וארוך עם עצמם בנושאי רגשות משותפים. מאז שאני מכירה את עצמי, כשמשהו מציק לי לגבי אדם אחר, כל אדם, ולא רק בן-זוג, זה מוצא את דרכו החוצה ממני. אם לא באותו רגע, אז אחרי שעה. אם לא אחרי שעה, אז אחרי כמה שעות. אם לא אחרי כמה שעות, אז אחרי יום. זהו. לאחר מכן אני כבר לא מסוגלת יותר לשמור בבטן. זה כואב. זה מעיק. זה מציק.
זה הרבה יותר כואב כשזה מתפוצץ
אני כנראה גם לעולם לא אבין איך אנשים חיים בתסכול בתוך קשר זוגי ולא משתפים את בני זוגם בכך. אין ספק שזה כואב. אבל זה הרבה יותר כואב כשזה מתפוצץ. ומילא לשקר לבן זוגך לגבי רגשותיך. אבל לשקר לעצמך? לחיות בתוך הצגה? איך לעזאזל עושים את זה?
אני חושבת שזה מצריך כישורים מיוחדים. אני חושבת שבהכרח יש קשר לאינטליגנציה רגשית נמוכה, או בלתי קיימת. אני לא רואה שום הבדל בין אנשים כאלה לבין שחקנים. כלפי חוץ, הכל לכאורה מושלם. אבל איך הם חיים בשלום עם התוהו ובוהו הזה בפנים ולא משתפים?
אין ספק, כל פרידה היא קשה. והאמת, רוב הפרידות בדרך כלל לא יפות, בלשון המעטה. אבל כל שאר הפרידות שחוויתי במהלך חיי כבר סגורות. הן מאחוריי, כי היו להן סימנים מקדימים, הן קרו כתוצאה מאוסף של חוויות לא טובות שהיו בדרך, הן עברו כמה גלגולים מאוד טבעיים בצורה של שיחות לא קלות וחילופי האשמות, לעיתים גם טריקת דלתות לפני שנסגרו. ואז, לאחר תקופה של אבל על מה שאבד ועיכול הדברים באופן סופי, הדברים לאט לאט נשארו מאחור, ללא טעם רע. ללא משקעים מיותרים.
לעומת זאת, עד היום כשאני נזכרת באותה פרידה מ-ע' עולה באפי ריח צחנה. הטור של אלעד חוש העלה שוב באוב את הריח המצחין.
עןד מבט:
אני לא נכה רגשית, זה בסך הכל מתג
ג. צבעוני
דווקא יש בי יכולת להרגיש, אבל מידי פעם אני פשוט מאבד אותה. התסריט: האשה מתלוננת על בעיות בקשר ומציעה פתרונות שתמיד איכשהו מחייבים עבודה מיידית מצד הגבר. הגבר מקשיב בחוסר נחת, מהנהן בראשו במקרה הטוב או מתווכח במקרה הרע. באותו רגע נמחק ממנו כל רגש שהרגיש אי פעם כלפיה. כאילו נבנתה חומה סביבו והוא נאטם
מה שהכי עצוב לי מכל הסיפור הוא שיכול להיות שע', כמו אלעד, עד עצם היום הזה אולי לא מבין שהבגידה היתה עניין מינורי בסיפור. הוא לא מבין שעצם הבחירה שלו לחיות בשקר בתוך הקשר, במקום להתמודד עם האמת, זה מה שהיה כל כך נורא.
- רוצים לקרוא עוד על פרידות כואבות? הקליקו כאן
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
