זו לא הממשלה, זה אנחנו

רגע לפני שהוועדה תגיד את דברה, אני רוצה להספיק להשחיל מילה: זה לא "הם", הממשלה. זה אנחנו. זה לא רק "הם", התקשורת. זה רוב הציבור בארץ הזו. ברור שהממשלה אשמה. לא צריך את וינוגרד בשביל זה. ברור שהתקשורת פישלה, התייצבה כמו פודל נלהב וכישכשה בזנבה, אבל האמת הבלתי נסבלת היא, שרוב העם הזה רצה את המלחמה הזו. קרוב לוודאי שאפילו מי שקורא ברגע זה את השורות האלו.

ולכן הציבור כולו חייב לקבל עליה אחריות. חייב ללמוד את הלקח. וזו לא בעיה של ניהול כושל. אלף מנהלים מנוסים לא היו מנהלים את הקטסטורפה הזו טוב יותר. הבעיה היתה ועודנה בקונספציה. ברעיון המרכזי שמאחורי המלחמה. דבר מאוד דומה קורה לנו עכשיו בעזה. בעוד שנתיים, כשתקום ועדת חקירה על מעשינו שם, אל תגידו לא ידענו.

ב-12 ביולי לפני שנה וחצי עמדה ישראל בפני בעיית אמת. החיזבאללה התגרה בנו, הרג את חיילנו וחטף שניים מהם. כמו ברפלקס מותנה, אחרי ישיבה קצרצרה מיהרה הממשלה להגיב במבצע צבאי. על מה המבצע? כמיטב המסורת דיברו איתנו המנהיגים בלשון כפולה: רשמית הצהירו כי הוא נועד להחזיר את החטופים הביתה. לא רשמית אמרו כי המבצע נועד לחסל את החיזבאללה אחת ולתמיד.

הנה מפת לבנון לפניכם על הקיר. אלפי קילומטרים מרובעים, הרים ועמקים, כפרים ועיירות, בהם מוסתרים שני חטופים ישראלים, וכמה מאות חיילי חיזבאללה. המשימה של צה"ל הייתה למצוא אותם. אם זה לא היה כל כך טראגי, זה יכול היה להיות מערכון משובח. איזה הגיון יש ביציאה למבצע כזה? באין מודיעין, איך אפשר למצוא את החיילים החטופים בארץ המקוללת הזו? באין מיקום מדויוק, איך אפשר לפגוע בחיילי החיזבאללה, שמכירים טוב מאיתנו כל קפל בקרקע?

אבל מה לעשות? מדינה שלמה נסחפה לפנטזיה משוללת יסוד, ותבעה לראות דם. וכשהעם רוצה דם, הממשלה תיתן לו את מה שהוא רוצה.

וכך היה. הפצצות מאסיבות על אוכלוסיה אזרחית. פגיעה בתשתיות. הרג של בני אדם חפים מפשע שכלל לא קשורים לפרשת החטיפה או לחיזבאללה. כולנו ראינו מה אנחנו מעוללים, להם ולנו, ובכל זאת דרשנו, עוד. עוד. המדינה כולה נסחפה לעווית רצחנית. השיח האופייני באותם ימים היה כוחני וחסר רחמים: איך נפרק להם את הצורה. איך נכניס להם. איך נערוף את ראשו של נאסראללה. ככה דיברו אז רבים. אפשר שאפילו אתם,שקוראים עכשיו שורות אלו, דיברתם כך.

כשיוצאים למשימה פאטתית, התוצאה היא הרת אסון. לא צריך את וינוגרד כדי לדעת את זה.

למה בכל זאת יצאנו למלחמה הזו? כי בישראל הכוח הוא עדיין ברירת המחדל בכל משבר ביטחוני. אפילו ההתבדות הסדרתית של תזת הכוח בשדרות, בעזה, בשטחים ובלבנון, לא הצליחה לשבור את ההתניה הפאבלובית שלנו. אז נכון, היו לנו רגעים של התפכחות בשנים האחרונות, אבל הכוח והביטחון המוחלט שהצדק כולו שלנו – עדיין מסמא אותנו.

ב-12 ביולי לפני שנה וחצי עמדנו בפני בעיה. האמת? גם ממרחק הזמן אני לא יודע בוודאות איך אפשר היה לפתור אותה. השאלה היא איך אתה נוהג כשאין בידיך את התשובה לבעיה כואבת? האם חייבים לעשות מעשה, רק כדי לעשות? האם העובדה שאין תשובה, מחייבת לפעול בכל מחיר, גם במחיר התאבדות?

מלחמת לבנון השניה היתה מבצע התאבדות קולקטיבי. הממשלה הובילה, התקשורת נתנה תמיכה מאסיבית, אבל גם הציבור ברובו המכריע דרש את הדם הזה. אפילו לא ניסינו את המהלך המדיני. אפילו לא חיכינו שבוע לשקול, לבדוק, להתייעץ, להפעיל לחץ בינלאומי, לבדוק את הצינורות הדיפלומטיים החשאיים, לארגן תמיכה עולמית. כל אלו לא התאימו לנו. לקחנו את הרובה, וירינו. גם בעצמנו ירינו.

רגע לפני שוועדת וינוגרד תגיד את דברה על ההנהגה, אני מבקש להזכיר לכל מי שיקרא שורות אלה, שקרוב לוודאי גם לו יש חלק בעיוורון הזה. אני מאוד מקווה שהוועדה תשליך לבית הקברות של ההיסטוריה את חבורת המנהיגים שהובילה את המהלך, אבל אנחנו כולנו, מה יהיה עלינו? מה נלמד מהמלחמה הזו? מתי נלמד?