לפעמים חלומות מתגשמים

העיסוק האינטנסיבי במציאות הישראלית המחוספסת יוצר צורך במפלט, והתפר הזה שבין המציאות והדמיון מעסיק מאוד את שי צלר בקובץ הביכורים שלו, "המסע לאורקולי". הדמויות שלו – רובן המכריע נשים המוסרות את סיפורן בגוף ראשון – נמלטות, כל אחת בדרכה, אל עולם פנימי עשיר בפנטזיה.

צלר, בוגר בית הספר לקולנוע "סם שפיגל", מיטיב ליצור עולמות סיפוריים שמתנהלים על פי היגיון ייחודי ומרענן. רוב דמויותיו תימהוניות במידה זו או אחרת, כאלה

 שבדרך כלל זורקים לעברן מבט משתאה ברחוב - וממשיכים ללכת. צלר מתבונן בהן באופן מעמיק ואוהד, ומצליח לשתף את הקוראים בצורת חשיבה לא שגרתית.

הסיפור הפותח, למשל, בשמו הפרובוקטיבי "שרי פאקינג אריסון", מתאר זוג צעיר שמנהל עסק קטן לניקיון ומצוי בבעיות כלכליות קשות. הסיפור, הנמסר מפיה של האישה, נפתח במלים: "פעם למדנו אני ודורון איך להדריך את הדמיון. היינו לוקחים אותו ביד ומובילים אותו למקום אחר ושקט, והיינו נרגעים שם. זה היה נפלא. היינו באותו מקום אבל במרחק עצום מכאן. זה היה מסע נהדר, עד שגילינו שכל זה משתנה כשאין לך כסף. זה לא שהדמיון לא יכול לפרוש כנפיים רחבות, אתה פשוט הופך כבד מדי, שקוע במציאות". לאחר הפתיחה הציורית הזו מתפתח תיאור מריר של מעקלים שדופקים על הדלת ומציאות שחודרת לאט-לאט למקום שבו שלט עד לא מזמן הדמיון.

נדמה שבמשחק הזה, שבו המציאות והבדיון מושכים כל אחד קצה אחר של אותו חבל ומתחרים זה בזה, מגולמת התמצית הסיפורית של צלר בספר הביכורים שלו; חוסר היכולת להתמודד עם מציאות מורכבת וקשה דוחף את הדמויות להשהות אותה מעט ולשחק עם הגבולות שלה.

דוגמה יפה לכך ניתן לראות גם בסיפור "צימוקים", אחד היפים ביותר בספר: גיבורת הסיפור, נערה מתבגרת שנמצאת בלב המאבקים המכוערים של הוריה זה בזה, מנהלת דיאלוג פנימי עם המורה שלה לספרות - דרך השיעורים שלה היא מצליחה לנתח את המציאות ועם זאת להתחמק

ממנה ככל הניתן. קולה של המורה נחמה מאתגר אותה, אך לפעמים גם רודף אותה ונאבק בה, בהתאם למצבה הנפשי הכללי. בסוף הסיפור, כשהבעיות בחייה נראות קשות ובלתי פתירות מתמיד, רודף אותה במקביל גם קולה המאיים של המורה: "נחמה מסתכלת עלי במבט עצבני ואומרת לי שאם אני לא סותמת את הפה היא הופכת את זה לסיפור מעגלי".

ההומור של צלר מוסיף נפח לדמויות קשות היום שמאכלסות את סיפוריו והופך את התמונות שהוא מצייר למעניינות ומורכבות יותר. הסיפורים החלשים יותר בספר – כמו זה הנושא את שמו של הקובץ – הם דווקא אלה שבהם העולם המציאותי מצטייר כקלוש, ולעולם הבדיון אין די כוח על מנת לאזן אותו ולהכניס בו עניין. צלר מתגלה כמספר מוכשר דווקא בסיפורים שבהם המציאות והדמיון מתנהלים במתח מתמיד זה לצד זה, אך לא כאשר הם זולגים מן האחד לשני ומתערבבים זה בזה.

נטוע עמוק במציאות

בשונה מ"המסע לאורקולי", ספרו של איתי בן-אליעזר דווקא נטוע עמוק במציאות היומיומית. "על אודות יונתן" מביא את סיפורו של ערן, נער שעוקר עם אמו ובעלה לארצות הברית, ועוסק בקשיים שלו להותיר מאחור את אביו ואת הסביבה החברתית שלו ולנסות להיטמע במקום החדש. לאורך התקופה הקצרה שהם מבלים באמריקה, מתרחשים שינויים דרמטיים בחיי בני המשפחה ומתגלים סודות שהופכים את המעבר לארץ הזרה לסוג של סגירת מעגל; ערן מגלה לאט-לאט שהמקום החדש אינו זר לו כפי שחשב בהתחלה, ושאירועים שונים שהתרחשו לפני שנולד קושרים אותו אל המקום באופן לא צפוי.

בן-אליעזר מנסה לקשור בין סיפור ההתבגרות הפרטי של ערן לבין הסיפור המשפחתי הכללי, לתת לעלילה להיחשף בד בבד עם ההתגבשות האישית של ערן וכך לעזור לו להתגבר על המשבר האישי שלו. אלא שהתחושה החזקה ביותר שמתעוררת לאורך הקריאה בספר היא שמדובר בספר שלא החליט מהו: הסיפור של ערן, אשר מסופר בגוף ראשון, מושך לכיוון של יומן אישי שהכותב מנהל בינו לבין עצמו ושלקורא אין מקום – ובעיקר עניין – בו.

בעיה מרכזית נוספת בספר היא הציר שבין המספר והנמען שלו; שני הקצוות הללו הופכים מעורפלים לא פעם ויוצרים בלבול אצל הקוראים – האם מדובר ברומן או בספר למתבגרים? האם המספר הוא ערן הנער או ערן המבוגר הכותב ברטרוספקטיבה? גם גילו של ערן הנער נראה לא מוגדר, כאשר התיאורים שמובאים מפיו נעים בין שפה מליצית ובוגרת ובין עולם פנימי שנראה לעתים ילדותי מדי בשביל נער בין 15. כך למשל, לאחר שחברו החדש עסיס מספר לו על הריב שהיה לו עם אביו, נכתב "לא ידעתי מה להשיב לו. קצת קינאתי בעומק הרגשי שהוא חשף בפני,

 וגם על יכולתו לנסח דברים בצורה כה בהירה ויפה". במקום אחר משווה ערן בין ההתאהבות שלו באייקו, נערה שגרה בבניין שלו, לבין מאיה, הנערה שאהב בארץ: "היא ריגשה אותי באפן שונה מאייקו. הבנתי שמעולם לא הייתי מאוהב בה. ערגתי והשתוקקתי אל גופה הקטן, עם השדיים הקטנים והמוצקים... עלה בדעתי להתקשר אליה כשאגיע לתל אביב".

כמקובל בספרי הביכורים שמתפרסמים לאחרונה בארץ, גם בן-אליעזר עורך בספרו רשימת תודות. בין השאר הוא מודה לצוות ההוצאה, "שעזר להפוך חלום למציאות". התחושה ב"על אודות יונתן" היא שאכן מדובר בחלום אישי – אישי מדי – לפרסם ספר, אשר אינו מגובש מספיק ולא מצליח להפוך את החוויה שבו למשמעותית גם עבור הקוראים.