אין מנהיגות בלי תוכן

זה שנים אחדות מוצפים ישראל והעולם היהודי בקורסי הכשרה ובסדנאות למנהיגות. ארגוני צדקה יהודיים השקיעו עשרות מיליוני דולרים בסמינרים למנהיגות ובפיתוח מנהיגות. בפוליטיקה הישראלית נעשה החיפוש חסר הבושה אחר מנהיגות כריזמטית לברירת מחדל של מפלגות, המצויות על סף התמוטטות.

מנהיגים חיוניים בעיקר בעתות משבר, כשחברה חייבת לשנות את עצמה. זוהי התחושה החבויה מאחורי העניין העצום במנהיגות כיום: אנו חשים שעל חברתנו, ואפילו על עולמנו, מאיימת סכנה חמורה, ומקווים שמנהיגות חדשה תביאנו אל חוף מבטחים.

התחושה שכולנו חלק מקולקטיב היא שיוצרת את האפשרות לצמיחתה של מנהיגות. בה-בשעה, משבר המנהיגות שכולנו חווים לוּוה בהתרחקותם של מנהיגינו מן הקולקטיב הישראלי הרחב ובסירובם להזדהות עמו.

מדוע הסתפק דוד בן-גוריון בצריף בשדה-בוקר, ומנחם בגין בדירה צנועה בתל-אביב, בעוד מנהיגינו הנוכחיים מתגוררים בדירות פאר?

אינני סבור שהתשובה נעוצה בהכרח בעובדה, שמנהיגים ישראלים כמו אהוד ברק ובנימין נתניהו, למשל, הם בהכרח יותר תאבי-בצע מבן-גוריון, או חדורי רוח של הקרבה עצמית פחות מבגין. ככלות הכול, המדובר הוא באנשים שסיכנו את חייהם יותר מפעם אחת כדי להציל אחרים. לא, ברק רוצה לגור במגדלי אקירוב ובנימין נתניהו בווילה בקיסריה מאותה סיבה בדיוק שבגין ובן-גוריון גרו היכן שגרו: כדי שיוכלו לומר, "בתוך עמי אנוכי יושב".

בגין ובן-גוריון ראו בעצמם מנהיגים אותנטיים של המוני הישראלים, המשתייכים למעמד הכלכלי הבינוני-הנמוך. מי שביקש להנהיג את הציבור הזה במסגרת של חברה דמוקרטית היה עליו, באופן סמלי לפחות, לנהל אורח-חיים דומה לזה של קהל בוחריו.

המנהיג הישראלי של ימינו, מן הדגם שמייצגים ברק ונתניהו, תופש את הקולקטיב שלו תפישה יותר צרה, וכולל בתוכו אותם ישראלים שיש להם כסף, ולפיכך גם השפעה. לאחר השתלטותם של אינטרסים עסקיים על נתחים גדלים והולכים של מה שנחשב פעם כתחום ציבורי, לטובת אינטרסים פרטיים, החלו מנהיגינו הפוליטיים להתייחס לעשירים בתור קהל הבוחרים האמיתי היחיד שלהם, השותפים האמיתיים היחידים לדמוקרטיה הישראלית. אם כן, מדוע לא להפוך את מגדלי אקירוב ואת קיסריה לשדה-בוקר החדש?

פוליטיקה מזויפת

מדוע לא? משום שבסופו של דבר, פוליטיקה המבוססת על רווחתם של מעטים, יהיו עשירים וזוהרים ככל שיהיו, היא פוליטיקה מזויפת שסופה לקרוס; ורעיון המנהיגות עצמו יקרוס יחד איתה. הדמוקרטיה הישראלית עומדת בפני סכנת קריסה, אלא אם תינתן לאזרחי ישראל הזדמנות ליטול חלק בדמוקרטיה, ולא רק לצפות בה כבמחזה דרמטי.

הנהגה אמיתית חייבת להוביל אותנו אל עבר דמוקרטיה מסוג חדש שיש בה יותר שיתוף, אשר תשיב לאזרח הממוצע את יכולתו לתרום לעיצוב חיינו הציבוריים. הדמוקרטיה, ולא רק בישראל, חייבת להתפתח מעבר לרעיון שלפיו קיום בחירות מדי כמה שנים הוא תמצית המערכת הדמוקרטית. הנתיב החלופי האחר יוליך אותנו אל ניכור גובר והולך של רוב האוכלוסייה כלפי הפוליטיקה וכלפי החיים הציבוריים.

את התפתחותו של התהליך הדמוקרטי יש להתחיל בהגדלת רמת השקיפות בדרכי פעולתו של השלטון. מסמכים סתומים אך בעלי משמעות כה רבה, כמו תקציב המדינה, שאפילו חברי-הכנסת מתקשים להבין אותו, חייבים לעבור הפשטה והבהרה שיעשו אותם נהירים לכל מי שיבקש לקרוא בהם.

גופים ביורוקרטיים עתירי עוצמה כמו מנהל-מקרקעי-ישראל וועדות התכנון המקומיות והארציות חייבים אף הם להיות פתוחים לחקירה ולבדיקה מדוקדקת, שיתאפשרו רק לאחר שגופים אלה ייעשו שקופים ומובנים. יש לחקור לעומק ולהבין גם את כל החוקים המיוחדים ואמצעי הלחץ שמאפשרים לאנשי העסקים להשיג טובות הנאה פוליטיות. כך גם בנוגע לתהליך בחירתם של שופטים, ולערכי היסוד אשר עומדים בבסיס החלטותיהם. מובן שהממסד המתבצר בעמדותיו לא יתנדב לחשוף את שבילי העוצמה הכמוסים שלו, ולעשותם דרכים מהירות לשימוש הציבור. אך מנהיגות ראויה לשמה תמצא כיצד עושים דבר זה דווקא.

בחירה אנושית

המנהיגות החדשה, שאנו זקוקים לה כדי שהדמוקרטיה שלנו תוכל להתפתח, לא תסתפק בחשיפת נתיבי העוצמה הפוליטית שנחבאים כיום תחת שפה טכנית וערפול מכוון. המנהיגות שישראל זקוקה לה – ואין זה ברור אם מדובר באדם יחיד, בקבוצה או במערך רעיוני – תעזור לנו להבין שאיננו מוכרחים לקבל את תצורות הכוח הנוכחיות כאילו היו חוקי טבע. מנהיגות כזו תוכיח לנו, שמדיניות כלכלית אשר סוגדת ל"צמיחה" – מלת צופן להגדלת ההון ולריכוזו – וגורסת שיש להקריב לשם השגתה את זכותו של כל אזרח לחינוך ראוי לילדיו, לשירותים רפואיים טובים, למגורים בעלוּת סבירה ולסביבה נקייה, היא תוצאה של בחירה אנושית ושל תאוות בצע אנושית, ולא של עיקרון מדעי כלשהו.

מנהיגות חדשה זו לא תחשוש מן הממסד הרבני, שבראש מעייניו מצוי שימור המונופול שלו על משׂרות מסוימות ועל כספי מימון, ולא מצבה המוסרי או הרוחני של האומה היהודית. מנהיגות חדשה זו תטען שהישראלים – יהודים כערבים – ראויים להיות יוצריה של תרבות ולא רק צרכניה, ושחלק מתפקידה של הממשלה הוא לאפשר את קיומם של תיאטרון, אמנות, ספרות וקולנוע מקומיים, ולא לעודד התאבדות תרבותית באמצעות טביעה בשיטפון הגלובלי, יציר האינטרסים התאגידיים.

למען תוכל להתחיל לעשות כל זאת, תזדקק המנהיגות החדשה לנחשול גואה של תמיכה ממספר ניכר של אנשים. לשם כך היא תצטרך להאמין כי השינויים הנחוצים לחברה הישראלית חשובים דיים כדי לצאת בגינם לרחובות, לחלק עלונים ולדפוק על דלתות – לא רק בתקופת בחירות אלא כל הזמן, ולא רק בתל-אביב או בירושלים אלא בכל שכונה.

המנהיגות החדשה תהיה מסוגלת להנהיג רק אם תפעל בלהט שבו מפיצים חסידי ברסלב את בשורתם בכל הארץ, רק אם תהיה נחושה ונואשת כמו המכורים להרואין אשר מקבצים נדבות בצמתים הגדולים. השינוי הדרוש לנו יהיה בו זינוק התפתחותי, אך לשם השגתו דרוש להט מהפכני. לא פחות מכך.

מיכה אודנהיימר מנהל את התכנית "תבל בצדק" המרכזת פעילות של מתנדבים ישראלים בנפאל.

המאמר פורסם בכתב העת "ארץ אחרת", גיליון 11.