יום ד': הישרדות. כל הערוצים

"קחו את הלפידים וחיזרו כל אחד למחנה המקורי שלו", אמר גיא זוארץ כמה דקות אחרי שהדי וינוגרד נעלמו מן המסכים. וזה בדיוק מה שקרה בערב טלוויזיוני ארוך, מתיש ובעיקר עצוב. כולם, מטומי לפיד גס הרוח ועד לאחרון המפגינים הרוחפים מקור לפני ביתו של שר הביטחון, כולם חזרו למחנה המקורי, לעמדות הלוהטות שהפגינו בטרם פרסומו של הדו"ח.

למעשה, יש שתי עמדות כאלה, ואין להן דבר וחצי דבר עם ניהול המלחמה, או עם תרבות הדיון הפוליטי שאמורה היתה להשתנות מעט בעקבות הדו"ח. בקצרה, העמדות הן כאלה: 1. אולמרט חייב להתפטר, ו-2) אסור לאולמרט להתפטר פן יהיה ביבי ראש ממשלה. בסבאנה וג'יברו הדברים מסובכים בהרבה.

חברי ועדת וינוגרד. לא סיפקו תחמושת אפקטיבית וברורה. (צילום: גיל יוחנן)

ודו"ח וינוגרד, אויה, לא סיפק תחמושת מהירה ואפקטיבית וברורה למחזיקים בעמדה 1 או 2. אי לכך מיהרו פרשני שלושת האולפנים להפגין ביקורת טקסט מנומקת ביותר, באומרם כך: "זה בלבול אחד גדול שאי אפשר להבין ממנו כלום (עמנואל רוזן, ערוץ 2). "כל אחד יכול ליצר לעצמו סדר יום משלו על פי הדו"ח (ירון דקל, ערוץ 1), ו"קשה מאוד לנסח שורה תחתונה אמיתית בדו"ח הזה" (רביב דרוקר, 10).

שלוש שעות של שידורים חלפו על כל הערוצים בטרם הודה אודי סגל בערוץ 2 כי בעצם איש טרם קרא את הדו"ח עד תומו. למי יש זמן כשצריך למלא את האוויר בדרמה, וכשברור שהטון, ההתנסחות וההופעה הטלוויזיונית של חברי הוועדה, במאוחד ובנפרד, הם אנטיתזה מוחלטת לכל אלה: כבוד השופט אליהו וינוגרד נשמע כמי שמרצה בערוץ האקדמי בארבע בבוקר בקוראו מן הכתב במשך חצי שעה, ועם כל הרצון הטוב, גם הצופים הדרוכים למוצא פיו, ליד התנור בסלון, ודאי חשו כיצד עפעפיהם צונחים.

מי שלא נרדם ומי שביקש להבין ללא קריאה, יכול היה לגלות כי מחברי הדו"ח מבקשים לחזור על תוקפן של המסקנות מן הדו"ח הקודם, מוסיפים עוד כהנה כשלים חמורים וליקויים של הדרג המדיני והדרג הצבאי (ואף מבחינים בקפידה בין סוגי הפאשלות, הבלאגנים, החאפ-לאפ  והסמטוחות בחלק התיאורטי שלפני המסקנות) וקובעים כי ההחלטה על יציאה למבצע ששים השעות היתה סבירה, במועד ובתנאים בהם התקבלה. מה כאן לא ברור?

ובכן, מה שלא ברור הוא חלוף הזמן. גם אם חברי הוועדה מאמצים בחום את מסקנותיהם שלהם, הם שוכחים שאלה התפרסמו מזמן, מזמן. כשלנינט עוד היה פוני, כשגדי עוד ישב עם יונית ורמי עדיין גר עם ריטה. משפטנים ופרשני טלוויזיה חיים על פי שעונים שונים לחלוטין, והאחרונים זקוקים לתחזוקה שוטפת של הדרמה שלהם, שאם לא כן היא נעלמת מחייהם – ומחיינו - מהר יותר מחווית השלג בירושלים.

הקשבתם לקירשנבאום?

כצפוי, שלפו כל הערוצים שחקני חיזוק לפרשנים הפוליטיים, הצטיידו כל אחד באלוף-מחמד משלו, במקורב לרוה"מ ובאופוזיציונר, שלחו את כתביהם לחניה שלפני מגדל אקירוב לתחוב מיקרופונים לתוך פרצופיהם של הורים שכולים ובין לבין דיווחו בעליצות על השלג. מהר מאוד הפך הזפזופ בין השלושה מיותר לגמרי. זה קרה עוד בשלב הספקולציות לפני הגשת הדו"ח, שעתיים של אוויר חם וראשים מדברים בכל הערוצים, מהם צריך לציין את שאלתו של דני קושמרו ב-2 לאיתן כבל, שפעם היה שר ואז קרא את הדו"ח הראשון, לקח אחריות והתפטר. "אתה לא מרגיש פראייר?", שאל קושמרו והפגין במו-פיו את הכשל החמור בתרבות הדיון הציבורי בישראל: אין דיון ציבורי בישראל. אין סיכוי שיהיה דבר כזה, או שנורמות ערכיות אכן ידריכו מקבלי החלטות כל עוד העתיד נמדד אך ורק במונחים של הישרדות פוליטית. ואין סיכוי לדיון רציני מסוג כלשהו כשבאולפן יושב טומי לפיד, חברו הטוב של ראש הממשלה – במקום שהיו צריכים לשבת מומחים למנהל ציבורי, פילוסופים פוליטיים והוגים בתחום האתיקה. דיון ציבורי? התחליף הוא "שייחנקו העלוקות שמצצו את דמו של אולמרט", משפט של טומי לפיד.

לונדון וקירשנבאום. נותר רק להתנחם בנוכחותם התבונית

אחר כך, נפוחים מזחיחותם המעצבנת, אמרו פרשני ערוץ 2 "אמרנו לכם". משועממים מרצינותם שלהם, אמרו פרשני ערוץ 1 דברים טריוויאלים לגמרי, ורק קרן נויבך זכרה שבעצם היתה בדו"ח התייחסות קצרה לסבלו של העורף במלחמה.

ביום השידורים השטחי, הפופוליסטי והעצוב הזה אפשר היה להתנחם רק בנוכחותם התבונית של לונדון וקירשנבאום. קירשנבאום היטיב להסביר את רחשי הלב הציבוריים באומרו, "אין גיליוטינה. הציבור חשב שמישהו צריך לשלם, אבל הוועדה נתנה לו גלגל הצלה, ואין דרמה". אחר כך, בניגוד להרגלו, השתתק לרגע לפני שסיכם: "הדבר העצוב באמת הוא, שכשקוראים את הדו"ח ברור שיש פה כשלים נוראיים, ויהיו פה עוד מלחמות, ובמלחמות הבאות אין הבטחה שאנחנו נפעל יותר טוב". שלושה ערוצים, חמש שעות שידור כל אחד, ואיש אחד בלבד שלא הסתפח לשבט כלשהו, וחשב לרגע על העתיד. הקשבתם לו, רגע לפני "הישרדות"?