אני לא הדבר הגדול הבא
שרון מולדאבי יודע שכבר לא יגלו אותו ושיערות השיבה בחזה מזכירות לו מדי פעם שהוא כבר בן 42. אבל עם תקליט חדש ביד הוא עדיין מתרגש כמו ילד קטן. ראיון על פחדים ומוזיקה וגם שלושה שירים בהשמעת בכורה
אבל לא רק טקסט מרשים תוכלו למצוא שם. את אלבומו השלישי, "אל תפחד", שיוצא באופן רשמי מחר (ו') החליט מולדאבי להפיץ רק באינטרנט ולא בחנויות. באתר שלו ובמוזיקה נטו תוכלו לרכוש עותק שיישלח אליכם בדואר. "אני לא אדם שיש לו תקליטי פלטינה על הקירות", מסביר מולדאבי, "מצד שני, כן יש לי קהל, אנשים שמכירים אותי והרבה אנשים ראו אותי בהופעות בשנים האחרונות. בשביל לתקשר עם אותם האנשים, יש את הדבר הנפלא הזה שנקרא הרשת".
ולמה מולדאבי אימץ לעצמו דווקא את האמרה "אל תפחד"? "זה שם של שיר, של התקליט ושל הלייבל שהקמתי, סוג של סלוגן", הוא אומר ובשיר הוא כותב: "אל תפחד מאף אחד, תמיד תאמין בעצמך, אל תפחד מאף אחד, הו, מתי אני אאמין בזה".
"אני חותר לשם כל החיים", הוא מסביר את הפזמון החוזר, "אני לא אדם שאין בו פחד. הפחד זה דבר שלצערי אנחנו נאחזים בו. זה לא שאין ממה לפחד אבל הרבה מאוד מהפעמים אנחנו מפחדים מהמוות במקום לפחד מהחיים. הרבה שלבים וצמתים בחיים שלי, הרבה בחירות, עשיתי לפי פחדים, לפי מקומות שאני לא צריך להסתכן בהם. כך שעכשיו התקליט הזה מגיע ממקום של אמונה, ממקום שלא נותן לפחד להוביל, לא שיש לי כל כך הרבה ביטחון, אבל כן יותר מאי פעם".
אין לך ביטחון עצמי?
"אני לא חושב, לא הייתי מגדיר את עצמי ככה".
זה דווקא מצטייר אחרת.
"זה סיפור עתיק, אני יודע. יש איזה דימוי עוד מימי 'גן חיות'. יש משהו בנוכחות הפיזית שלי שהוא מטעה. באלבום הראשון שלי, שיצא לפני 13 שנים, יש שורה באנגלית: "יש לי גוף של צייד ועיניים של קורבן". ככה באמת הרגשתי. אני יודע שבחיצוניות שלי יש משהו שמשדר כוח. זה לא שאין לי כוחות, אני לא אדם מסכן, אבל אני לא יכול להגיד שאני מתנהל ככה בעולם".
לא עושה מוזיקה למוזיקאים
שנים רבות שמולדאבי מחזיק בקריירה ובעבודות המבוקשות ביותר בקרב אנשי תעשייה. כמוזיקאי, עיתונאי ומבקר מוזיקה, די-ג'יי ואיש רדיו, מולדאבי נגע ונוגע בכל תחום ברצינות תהומית. גם אם תשנאו את השירים והביקורות שלו, לא תוכלו להתעלם מההשקעה שלו בכל דבר. מעניין לגלות איך מי שכותב שירים ומוזיקה משלו, ניגש לכתוב דעה על מישהו אחר וגם מסתכל על הכותבים האחרים מסביבו.
"אני לא חושב שצריך להיות מוזיקאי בשביל לכתוב על מוזיקה, בכלל לא", הוא אומר, "אני גם לא עושה מוזיקה למוזיקאים, אני עושה מוזיקה לבני אדם במטרה לתקשר איתם על בסיס תחושות וויברציות לשירים. אחד הדברים שכן מפריעים לי הוא שהמבקרים לא יודעים כמה שהם לא יודעים.
"אני יודע כמה שאני לא יודע"
"אני, בתור מוזיקאי, יודע כמה שאני לא יודע. אני לא מדבר על כתיבה מרושעת או חכמולוגית, אבל יש כותבים שלא יודעים מה היא הרמוניה ומה זה מלודיה, וזה מביך. אני מניח שכל מי שכותב רוצה שייקחו אותו ברצינות. גם זה שרוצה להריץ צחוקים ולצאת מגניב ושנון על חשבון האמן המסכן שהוא מתעלל בו, לפחות רוצה שיחשבו שיש לו מושג על מה הוא מדבר. למשל, עכשיו אני לובש מכנסיים כחולים אבל אתה תכתוב שיש לי מכנסיים שחורים. זה בסדר להיות עיוור צבעים, אבל לא לדעת שאתה עיוור צבעים זה כבר סיפור אחר".
ואיך אתה מגיב כשאתה קורא את מה שכתבו עלייך?
"יצא לי לקרוא על עצמי דברים נפלאים וגם יצא לי לקרוא קטילות שנורא הכאיבו לי, אבל זה משתנה עם השנים. אפרופו הביטחון, פעם הייתי מאמין לכל מילה שלילית שכתבו עליי, התייחסתי לכך כדברי קודש. כל מי שהיה מחמיא לי, הייתי חושב ששהוא לא אומר לי את האמת או שאני משקר ואוטוטו יתפסו אותי. היום אני כבר במקום אחר. אני נורא רוצה שיכתבו עלי רק דברים טובים, אבל ביקורת שלילית לא תדיר שינה מהעיניים שלי".
ילד מזדקן
על פי הביוגרפיה האישית שלו, תקופתו של מולדאבי ב"גן חיות", אז בימים של "חם ומתוק", של השיער הארוך והרוק'נרול, הפכה לטראומטית. הוא היה פסיבי וחלש בנפש וכשעזב את הלהקה והקליט את אלבום הסולו הראשון שלו, הוא עבר חוויה מתקנת. מולדאבי הבין כי "יש טעם בהליכה במסלול של כתיבת שירים שהיא יותר קרובה לעצמו ופחות ממוקדת בפרמטרים חיצוניים של הצלחה".
"אף אחד כבר לא יגלה אותי" (צילום: שאול גולן)
נעם רותם סיפר השנה בראיון שלהקה זה משהו שאתה מקים בתיכון, שקשה להתחיל איתה הכל מהתחלה בגיל מבוגר יותר.
"יש סוג של מנטליות בלהקה שאולי נורא קשה לשחזר בגיל מבוגר, אבל אני כן בפירוש מתגעגע לאנרגיות, למרות שאני מנגן עם אסף לוי, שהוא גיטריסט מדהים ואנחנו נורא מבינים אחד את השני. אני גם נורא מתגעגע להרחיב את ההרכב, וגם הייתי רוצה להקליט תקליטים עם להקה. הדבר הכי נפלא בעיני זה אנשים שיכולים לצבור קילומטרים של אלפי הופעות והם מגיעים לנגינה טלפתית, לרמה עילאית של תקשורת.
"לצערי זה לא משתלם מבחינה כלכלית. אפילו אנשים הרבה יותר מצליחים ממני, שיש להם הופעות עם להקה, מחזיקים בצד גם הופעה אקוסטית וזו בדרך כלל ההגיונית יותר מבחינה כלכלית.
"זה לא עניין של גיל", ממשיך מולדאבי, "כשאני מסתכל על אנשים שמנגנים המון שנים ביחד, זה מרגיש לי כמו זוגיות ארוכה. זה נפלא. אני מבין למה זה אולי נראה פתטי מבחוץ, אבל מי שחושב כך, לא מבין מה זה אומר להיות בלהקה. זה כמו לשאול: 'למה אתה עוד עושה סקס? למה אתה מטייל? כבר עשית את זה, לא? לא נמאס לך?' מוזיקה היא אותו הדבר. יש להקות בעולם שמתנהלות בתור תאגיד עסקי לכל דבר, אבל אם על הבמה אני עדיין שומע את הרעב והתשוקה שלהם, אז מה איכפת לי? בתור אחד שהתחיל לנגן נורא מאוחר. אני יכול להגיד שזה הכיף הכי גדול של הנגינה, ואם יש מי שמוכן לנגן יחד איתך ומי שמוכן לשלם לך עבור זה? תעשה את זה כמה שאתה רק יכול".
יש לך לפעמים תחושה שאתה מזדקן?
"אני כבר לא יכול להעביר 72 שעות בלי שינה כמו שיכולתי פעם. צריכת הוויסקי שלי עוד לא נפגעה אבל בדברים אחרים אני די מוגבל", הוא צוחק, "יש ימים שאני מרגיש כמו ילד בן 20 ששואל את עצמו מה יהיה עם החיים שלו כשהוא יהיה גדול. אני בן 42 עכשיו, אם הייתי אומר שאני בן 22 או 62, לא הייתי מרגיש אחרת. יש לי שיערות שיבה בחזה, וזה מזכיר לי מדי פעם בן כמה אני.
"אבל דווקא במוזיקה", הוא אומר, "בגלל העבודה כדי-ג'יי והכתיבה, בגלל שאני שומע
כמויות אדירות של מוזיקה בכל חודש ואני רעב לה, אני מרגיש שיש עוד הרבה דברים שלא עשיתי. שיש לי עוד הרבה שירים לכתוב ושיש לי המון להתקדם, ואני נורא מגורה מזה.
"אני בטח כבר לא אהיה הדבר הגדול הבא, ואף אחד כבר לא יגלה אותי, לא ברמה התקשורתית. אבל ברמה הפרטית יש עוד המון אנשים שאני כן רוצה שיגלו אותי, ואני מקווה שהשירים שלי יוכלו להיות רלוונטיים לחיים שלהם, שאני אוכל לנהל איתם דיאלוג, שנוכל לעבור חוויה משותפת".
- מולדאבי יופיע היום (ה') בקפה ביאליק בתל-אביב, ב-5 בפברואר בפטרייה שבקיבוץ דן, וב-14 בפברואר במרתף 10 בחיפה.
