היפותרמיה חברתית

השבוע עמד בסימן חגיגות השלג שהביא עמו את הניחוח האירופאי, בו אנו כל-כך אוהבים להתבשם. החורף החזיר לעצמו את כבודו האבוד, כך גם החזאים ואפילו על שפתי הכנרת פשט חיוך דק.

אך לפני שאנו יוצאים במצהלות חתנים לקראת הכלה הלבנה, עלינו לזכור את העובדה הטראגית שתוך שבועיים קפאו למוות למעלה מעשרה אנשים, רובם ברחובות, על ספסלים קרים או בסמטאות נטושות. לא רק חום גופם של אותם חסרי בית אלמונים ירד, אלא גם מפלס החמלה שבנו. לא רק האנשים הללו מתו. ישראל של חורף 2008 יכולה במידה מסוימת לבכות את לכתה בטרם עת של הסולידריות החברתית.

השבוע צף מה שנמצא כבר הרבה זמן מתחת לפני השטח: אנו חברה בהיפותרמיה. עם ירידת חום לבנו עולה האדישות.

אינדיבידואליזם אינו דבר רע. אולם כשהוא הופך אכזרי, תוך שקול החלש נאלם וגווע, הוא הופך אותנו אט-אט למולקולות נפרדות של פרטים החיים במשותף באקראי. 

אז במי האשם? לצורך הדיון בלבד אסיר את נטל האדישות מהאשמים הקבועים והנוחים: "הממשלה", "המדיניות הכלכלית", "התקשורת".

איך יכול המצב להשתנות? סוד גלוי הוא כי המפרסמים מבקשים לזכות בנתח מן המסך בטלוויזיה ב"פריים טיים", בצפיית שיא. וכדי להגיע לצפיית שיא התקשורת לומדת אותנו, קהל הצרכנים, ומספקת לנו את מה שאנו רוצים לראות. כך כולם מרוצים: המפרסם, חברת החדשות, אנחנו. כולם, חוץ מאלו המצויים בתחתית שרשרת המזון החברתית שלנו. את דעתם איש לא רוצה לשמוע וסדר היום שלהם לא "מוכר". כתבי רווחה מוצאים עצמם פעמים רבות נאבקים על מקומן הראוי של בעיות החברה הבוערות בישראל.

כאן אנחנו, כחברה אזרחית, נכנסים לתמונה. היום, אין צורך להוציא את האף מהבית כדי להשפיע. אם לאחר מותו של חסר בית אלמוני היינו מציפים את מערכות החדשות בפקסים ובאי-מיילים המבקשים ללמוד יותר על הנפטר, על תחנות חייו ועל הסיוע שקיבל או לא מהגורמים הרשמיים במדינה, יש להניח כי הידיעה הייתה זוכה לדיון ציבורי. אין מקום לנאיביות. זה לא היה פותר את כל תחלואי החברה, אך זהו המינימום שמחובתנו לעשות כדי להוסיף ולהיקרא "חברה". 

כלילה שראבי-אלק, דוקטורנטית לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן