כיסופים

כמו פרפר מתוך גולם בוקע ספר שיריה השלישי של טל ניצן, "קפה השמש הכחולה",‬ מתוך שני ספריה הקודמים, "דומסטיקה" ו"ערב רגיל". לא ששני הקודמים היו רעים. להיפך. הם היו כתובים כהלכה, נעימים ואינטליגנטיים. הכל היה בסדר, ובכל זאת לא צמחו שם הכנפיים שמאפשרות לשירה, כתובה כהלכה או לא, להפתיע, לחדש או להמריא.

רוב השירים שכונסו בהם תיארו מציאות משפחתית ועירונית מפורטת וסדורה, קצת סדורה מדי לטעמה של המשוררת, שנעוץ בה עוקץ של כמיהה למשהו בלתי דומסטי בעליל, מטלטל ומסוכן. המתח שבין שגרה לכמיהה הוליד בין השאר תסכול, ואיתו תלונה של מי שחשה שהחיים חולפים לידה ולא בתוכה. לאלה נוספו גם שירים פוליטיים נוקבים ומודעים לעצמם שעסקו בסבלם של הפלסטינים, כמיטב המסורת התל אביבית של 20 השנים האחרונות. במילים אחרות: הכל היה דומסטי, ידוע ורגיל.

ספר דקיק ככנף פרפר

עד שבא "קפה השמש הכחולה", ספר דקיק ככנף פרפר, שמכיל פואמה אחת בלבד ומעוצב בחושניות הטיפוגרפית המאפיינת את הוצאת אבן חושן. זה לא שהוא בא משום מקום. היו לו רמזים בספרים הקודמים, בעיקר בסדרת שירים יוצאי דופן שבשמותיהם שילבה ניצן את המילה "הנוסע".‬ יותר מזה: יש זיקה מובהקת בין הספר החדש לקודמיו, שכן אפשר לראות בו מעין נגטיב שלהם: כאילו הכמיהה, שבספרים הקודמים היה לה בעיקר תפקיד מסכסך ומטריד, השתלטה פתאום על התמונה, הצמיחה כנפיים וקול והתחילה לשיר. אז אולי בעצם לא מדובר בפרפר שבקע מגולם אלא בציפור שיר שמצאה לפתע את קולה, אבל למרבה הפלא הציפור הזאת, שמזמרת מתוך גרונה של ניצן, היא ממין זכר.

כמו בשירי "הנוסע", גם ב"קפה השמש הכחולה" הדובר הוא גבר, נוסע או נווד, המשוטט בשום־ מקום זר ורומנטי עד מאוד (ליתר דיוק: בצרפת) ושר על אהבתו לאישה שעימה בילה ימים ספורים ומאז לא ראה אותה. במבט ראשון נראתה לי הפואמה כחידה המבקשת פתרון. לשון הזכר התמיהה אותי, וכמוה גם תחושת השום־מקום וההרגשה שהשיר מאוכלס בלא מעט קלישאות – מדונות מוזהבות, עיירות קטנות וציוריות,

ערגה כוססת לאהובה אבודה, התנגשות בין הזמן הממית לזיכרון המוליד את העבר שוב ושוב, וכו‭.'‬ המשכתי לקרוא לא רק כדי לפתור את החידה, אלא גם משום שכישפה אותי המוזיקליות של הפואמה, שיש בה בעת ובעונה אחת אורך נשימה וקוצר נשימה, כראוי לשיר המדובב ערגה אינסופית שבליבה אובדן. את החידה לא פתרתי, אבל גיליתי את אחד משירי האהבה המפתיעים והמרשימים ביותר שנכתבו בעברית.

האם לעובדה שהשיר כתוב בגוף ראשון זכר יש משמעות? כמובן. אנחנו נוטים להבין שירה מסוג זה, שכתובה בגוף ראשון ומתארת חוויה עמוקה וגורלית, כשירה אוטוביוגרפית. הקושי לזהות את המשוררת הן עם הנוסע והן עם אהובתו (שכן שמה הפרטי אינו טל והיא לא משוררת – שני פרטים שהפואמה טורחת להדגיש) מעלה על הדעת מצד אחד פרשנויות אלגוריות, ומצד שני משחק מורכב במסכות מגדריות. מיהו הנוסע המופלא הזה, מיהי אהובתו, ומה עושה ביניהם טל ניצן? יהיו התשובות אשר יהיו, קשה שלא להיכבש ביופיו המסתורי של "קפה השמש הכחולה".

‬בַּחושךְ הַזה הַנח כמו עַפעַף על העַין

עַל כורחי אני צמא

לרגַע שמַּשַּב הרפאים

‭("je ne suis pas une poete")‬

של הַ ניחוח שלךְ יַ עבור מעלַי

ויסַמר את כלי, הַבשר יצטַמרר,

הַקירות יתלַקחו בכתום וצללי ענק

שוב יחַקו בלַעַג.

כמו תמיד הַיד הַמבַקשת לאחוז בַּנהר

תסוג מביֶּשת,

רטבה וריקה.

הַ חֹשךְ מַכחיל ונפקח,

הרוּחַ השתַתקה,

מַה ישאר ממךְ לאור הַיום?

הרֹאש שרכַן בסגידה אל ירכַיךְ

נרכן עַכשיו בתודה –

הגשַׁמת את כל הַמשאלות,

וגַם את זאת:

רפרוף מהיר עַל שפתי,

צַעדךְ הַקליל הַנועז

בלי להסב את ראשךְ לאחור

ובלי עקבות.

• מתוך מדור הספרים של "ידיעות אחרונות" המתפרסם במוסף "7 לילות"