איש המרתון

אם יש משהו שאני שונא, חוץ מחצילים, זה את הביטוי "אירוע השנה בקולנוע" - אבל המארז מחומש־הדיסקים של "בלייד ראנר" הוא בדיוק זה. לא סתם מהדורת אספנים מגניבה, אלא אנתולוגיה שלמה של סרט אחד. וכשהסרט הזה הוא אחד מעשרת הגדולים בכל הזמנים - אולי לא ברשימה שלכם, אבל משלי הוא לא זז מאז שראיתי אותו לראשונה ב־1982, ופה אני קובע - אז איך אמר א' אספיס, מש"ל. זה באמת האירוע של השנה.

תקציר הפרקים הקודמים: ב־82' הגיע "בלייד ראנר" לבתי הקולנוע וצלל בקופות כמו שק מלא בטון וגופה בנהר ההדסון; במהלך שנות ה־80 הוא מצא קהל בווידאו ובשידורים בטלוויזיה; ב־92' הגיעה לבתי הקולנוע "גירסת הבמאי" של רידלי סקוט - בלי הקריינות של הריסון פורד ובלי ההפי־אנד ועם חד־קרן - שב־15 השנים האחרונות היתה גם גירסת הדי.וי.די היחידה של הסרט; ועכשיו חתם סקוט על מה שנקרא The Final Cut, שהוא התירוץ לקיומו של המארז החדש וגם הגירסה הסופית בהחלט של הסרט. כלומר, עד שיוחלט אחרת.

משמאל: אשתך צועקת לך לעשות כלים

תראו, קל לצחוק על הקטע של גירסת הבמאי וגירסת הרגע, בעצם זאת גירסת הבמאי. קל לחשוד בוורנר הום וידאו שהיא פשוט מנסה לסחוט עוד כמה לירות מחד־קרן מת. אבל אפשר גם להיות פחות ציניים, ולחשוב שסקוט פשוט לא מסוגל להניח לסרט הכי טוב בקריירה שלו. ואחרי שצפיתי בכל 678 הדקות של המארז המטורף הזה, אני אומר לכם שזה הסיפור. כלומר זה והלירות, כי בכל זאת, וורנר היא לא בדיוק מלכ"ר.

המארז מכיל חמש גירסאות של הסרט. שתיים שהוקרנו בבתי הקולנוע ב־82' (אחת בארה"ב, אחת בשאר העולם), אחת גירסת במאי, אחד Final Cut, אחד "עותק עבודה" (לא ממש גולמי, אבל גם לא הסרט הגמור), ויותר תוספות מתפריט של דומינו'ס. וכשרואים את כל זה ביחד, מבינים שהאבולוציה של "בלייד ראנר" היא לא סתם גחמה. וורנר צדקה מבחינתה כשדרשה להוסיף לסרט את הקריינות ואת ההפי־אנד, כי לפני 25 שנה לא היה מצב לעכל את היצירה המורכבת הזאת בלי קצת הסברים בגוף הסרט וקתרזיס בסופו; וסקוט צדק מבחינתו כשהעיף לקיבינימט את שניהם, כי עשר שנות הקולנוע שעברו בין גירסת התאטריקל לגירסת הבמאי הפכו את כל העסק לנגיש יותר.

אפילו ה־Final Cut, שההבדלים בינו ובין גירסת הבמאי דקים מאוד, מצדיק את עצמו. גם בזכות הרסטורציה המדהימה של התמונה והקול, וגם כי ההבדלים הדקים האלה משלימים את החזון של סקוט. דוגמה למיטיבי לכת: זוכרים את היונה שעפה מתוך הידיים המתות של הרפליקנט רוי אל השמיים הכחולים - כלומר, אל השמיים הלא אפורים־עשנים־מפויחים היחידים שנראים עד לאותו רגע בסרט? אז מתברר שזאת היתה פאשלה, לא דימוי מתוכנן. הסצנה המעודכנת, שבה היונה עפה אל שמי־הפיח, מוכיחה ששינוי קטן בצבע יכול לשנות טון של סרט. כן, עד כדי כך.

בסופו של דבר, המסקנה העיקרית מכל הגירסאות ומכל הראיונות (סקוט, פורד, המפיקים, הכותבים, במאים בכירים שהושפעו מהסרט) היא שלכל אחד יש את ה"בלייד ראנר" שלו, וכל "בלייד ראנר" הוא הגירסה הנכונה בדרכו. באופן אישי, התחלתי את פרויקט הצפייה הזה עם משנה סדורה - גירסת התאטריקל היא הדבר האמיתי, כל השאר שווה רק בתור תוספת - וסיימתי אותה בלי שום העדפה בין חמש הגירסאות. זה פשוט כמו במוזיקה, חמש וריאציות על נושא. ואיזה נושא מושלם.