"ניפגש בישראל"

אחרי שטלטל את חבר השופטים בפסטיבל "קאן" האחרון, וגרף את פרס הבימוי על סרטו "הפרפר ופעמון הצלילה", מתכנן הצייר ובמאי הקולנוע האמריקני, ג'וליאן שנאבל, לנחות בישראל ביוני הקרוב, לבדיקת לוקיישנים לפרויקט קולנועי חדש שמתוכנן להצטלם בסתיו 2009. שנאבל, שגרף גם את פרס "גלובוס הזהב" על בימוי הסרט, המבוסס על אוטוביוגרפיה שפרסם עורך מגזין "Elle" המנוח, ז'אן דומיניק בובי, נמצא בימים אלה בלונדון.

אל הבירה הבריטית הגיע במסגרת מסע דילוגים לקראת טקס האוסקר, בו מועמד הסרט בארבע קטגוריות. את הידיעה על הגעתו לישראל הוא מנחית, בהפתעה גמורה, כבר בתחילתו של ראיון טלפוני שאמור היה להתמקד בסרט אבל התפזר, על פי מיטב המסורת השנאבלית, גם לאזורים אחרים.

חסר עכבות, מחסומים או מעצורים, שנאבל הופך בדרכו החיננית ממרואיין למראיין. "את בחיפה?", הוא שואל בסקרנות. "לא, אני בתל אביב", אני עונה. "אז איך הגלים? יש גולשים?", הוא תוהה. "יופי של גלים. הזמן שלנו מוגבל אז נתחיל?", אני מנסה להחזיר לעצמי את השליטה, אבל הוא מרגיע: "אל תדאגי, ממילא ניפגש בישראל".

החברמניות של שנאבל מבלבלת. רגע אחד הוא שקוע כולו בתוך השיחה ובשני הוא מפוהק. רגע אחד הוא נדיב במידע ובשני מקמץ. הוא מעיד על עצמו שהוא

 משתעמם מהר. בסרטו החדש ביקש לשבור קונבנציות קולנועיות, ניתץ את המסגרות האסתטיות והצילומיות המקובלות ובאמצעות שפה ייחודית משלו, שמעדיפה, כמו בציוריו, להתלכלך מאשר לשמור על תקינות פוליטית, הוא מציג את תסמונת הכליאה בה לקה הגיבור כתוצאה מאירוע מוחי. המחלה, שנחשבת לנדירה, מותירה את הלוקים בה בגוף משותק לגמרי אך במצב של עֵרוּת מנטאלית מוחלטת. ז'אן דומיניק בובי, שסרב לגווע לתוך תכתיבים של מגבלות גופניות, השתמש בשרירי הדמיון ובזיכרונותיו כחומר גלם לספר האוטוביוגרפי אותו הכתיב באמצעות מצמוץ בעין שמאל.

הצופים בסרט כלואים בראשו של הגיבור במובן המילולי של הפעולה, דרך עיניו. שנאבל מכניס אותם לשם באופן ראוי להערכה, מבלי להפוך את האקט למציצני. "רציתי ליצור סרט עם מבנה שלא ישעמם אותי", הוא אומר. "כל זוויות הצילום האפשריות כבר צולמו, כל הנרטיבים האפשריים כבר סופרו, ברוב המקרים מה שמתרחש על מסכי הקולנוע לא מחדש שום דבר.

הסיפור של ז'אן דומיניק בובי מציע משהו אחר. בגלל המגבלות הפיזיולוגיות הוא צריך היה למצוא דרך להתגבר על המוות במובן הפרקטי ביותר. ההחלטות החשובות והבסיסיות ביותר שנדרשתי לקבל כבמאי קשורות בנקודת המבט של האיש הזה, שמצוי בין החיים למוות. הרעיון המרכזי הוא ניסיון להציג את המודע. זו משימה גדולה שבה בעת פתחה בפני אפשרויות רבות".

"הפרפר ופעמון הצלילה".  גרף את פרס הבימוי בפסטיבל "קאן"

כששנאבל מפהק, אני מנצלת את ההזדמנות ושואלת אם התכוון ברצינות למפגש עתידי בארץ הקודש. "ובכן, כן", הוא אומר, "אני רוצה לצלם אצלכם סרט בקרוב. ככל הנראה בסתיו או בחורף 2009". הפרויקט הבא, שנמצא בשלבי טריטמנט, מבוסס על הספר "דרך הפרחים של מיראל", שראה אור בהוצאת Rizzoli באיטליה. הספר, שכתבה העיתונאית הפלסטינית, רולה ג'בריל, מספר את סיפורה של נערה פלסטינית שחיה בישראל ולומדת בקולג' שהקים הינד אל חוסייני במזרח ירושלים. היא עוקבת בעניין אחרי האירועים שמובילים להסכמי "קמפ דויד", ומפגינה לטובת קידום המטרות הפלסטיניות.

"זה סיפור שנכתב בהשראת ניסיון החיים של המחברת", נכתב באתר ההוצאה לאור, שמתאר אותו כ"מסמך נוגע ללב של פלסטינאים צעירים חבולים ומפולגים בין הצורך להלחם לחלומות על שלום". ג'בריל היא ביתו של אימאם מסגד אל אקצה, היא נולדה וגדלה בירושלים עד שעקרה לאיטליה בשנת 1993, והספר שכתבה התגלגל לידיו של שנאבל במקרה. "בסופו של יום", הוא אומר, "זה ספר שמדבר על השלום שדרוש בדחיפות בכל מקום, אבל במיוחד אצלכם".

"הפרפר ופעמון הצלילה". הסרט שמלמד אותך איך לחיות

"אז איך העניינים אצלכם עכשיו?" לוקח שוב שנאבל את המושכות. לך תספר לו על הקאסמים שנפלו ליד גן ילדים בשדרות, על פעולות התגמול של ישראל בעזה, ועל הברכות של חסן נסראללה בתגובה לתוצאות דו"ח וינוגרד. אני ממלמלת משהו על בתי הקפה בבועה התל אביבית והוא אומר שללא ספק האזור הזה שלנו זקוק לתיקון, "וזה הפרויקט הבא שלי", הוא מבטיח. "אני רוצה לנסות ולשנות את המצב". הסכסוכים הפנים-טריטוריאליים במזרח התיכון מחזירים אותנו לסרט, שגם בו נקשרים בקשר גורדי החיים, המוות והאמנות.

איך אתה רואה את הקשר בין צלעות המשולש הזה?

"טרקובסקי אמר שהחיים מכילים את המוות. האמנות, בניגוד לחיים - כיוון שהיא ייצוג של החיים ולא החיים עצמם – מכחישה את המוות, ולכן היא למעשה הצהרת חיים. אני חושב שבסופו של דבר הסרט הזה הוא אישור של החיים ומדיטציה של המודע. לז'אן דומיניק בובי היתה הבחירה לשעמם את עצמו למוות ולהישאר תקוע בפעמון הצלילה מוקף בכלוּמיוּת או לייצר לעצמו עבודה שבאמצעותה הוא יוכל מדי יום לנסוע במחשבות לאן שהוא רוצה. הוא בחר לקחת את מה שנשאר מהגוף שלו ולהפוך אותו לספר, ובסופו של דבר העברת המקל הושלמה. בסוף כבר לא היה בו פחד מהמוות".  

"הפרפר ופעמון הצלילה". אנשים מתייחסים לנכים כאילו זה כל מה שהם

אחרי הזכייה ב"קאן" אמרת שעד העבודה על הסרט, היית עסוק בפיתוח אובססיה כלפי המוות. מה היתה נקודת המפנה?

"אבי נפטר בדיוק לפני תחילת הצילומים. זו היתה תקופה קשה בשבילי כי היינו מאוד קרובים. ניסיתי להראות את מה שאבי ראה כשהוא גסס. הפחד שלו, כך חשבתי, יכול לשמש כלי להתבוננות פנימה על החיים שלנו. אבא שלי לא היה מוכן למוות. אני חושב שז'אן-דומיניק בובי, בניגוד אליו, היה בהחלט מוכן. הוא איבד את הרחמים העצמיים כי היתה לו עבודה לעשות. במשך שנה ושלושה חודשים שבהם הוא שכב בבית החולים הוא קיבל הזדמנות לחיות מחדש את חייו. הוא מת ימים ספורים אחרי שסיים את הכתיבה".

שנאבל, שמתייחס לאמנות ככלי עזר שמסייע בפילוס הדרך אל הנפש, מבקש להחזיר באמצעות הסרט את כבודם של "הבלתי נראים", אלה שכל ישותם מוגדרת על ידי ההמון הבריא כנכים. "תוך כדי עשיית הסרט למדתי לחפש את המשותף ביני לבין השקופים", הוא אומר. "כשהשחקן מתייה אמלריק שוכב במיטה, ידיו מגובסות, עינו חבושה והוא כמעט לא יכול לראות, חוט פלסטיק תקוע לו בנחיר,

 צינורית משתרבבת לו מהפה והשפה שלו תפורה לפנים, מתייחסים אליו כאילו הוא לא קיים. ברגע שנבין את זה, נעמוד בנקודת ההתחלה של הסיפור הזה.

"אנשים מתייחסים לנכים ולחולים כאילו זה כל מה שהם. לא סופרים אותם, לא מנסים לראות מעבר למוגבלות. אבל האיש הזה הצליח להגביר את עצמת ההוויה ולמלא אותה באמצעות הדמיון. נקודת המפנה הזו, שדיברת עליה מקודם, היתה ההבנה שלחיות בהווה ולא להיות מודע, שקוּל ללא לחיות בכלל. היום אני מוצא את עצמי חי יותר ויותר בתוך הראש שלי. אני לא מרגיש שאני חייב לעשות פעולות פיזיות בשביל לחוש מחובר".

אז ברמה מסוימת הסרט הזה מבקש לפתוח לקהל את העיניים ולשים אותו בנעליהם של ה"בלתי נראים"?

"כן, אני חושב שמה שהוא עושה זה ללמד אותך איך לחיות. אני יודע שזו הצהרה גדולה אבל אני חושב שזה כך".