זכות הצעקה
הדחף של קבוצות אזרחים לצעוק ולטלטל ולתבוע את צרכיהם בקול רם הוא כלי הכיוונון העדין של הדמוקרטיה שלנו. רובנו שותקים, אבל כשמישהו מגלה בתוכו די אש כדי לתבוע התייחסות, היא מגיעה לו
גלרוס ואפנצל אינררודן הם שני קנטונים זעירים בשוויץ. מלבד העובדה שהם נושאים שמות קסומים, הם מצטיינים בתכונה נדירה נוספת: עד עצם היום הזה נהוגה בהם דמוקרטיה ישירה. האזרחים עצמם שותפים בכל החלטה והחלטה שמתקבלת, במקום - כפי שנהוג במקומותינו - למנות נציגים, שאחרי היבחרם חופשיים לקבל את כל ההחלטות תוך התחשבות מזערית בלבד בדעת הציבור.
למה נזכרתי פתאום במקומות רחוקים, שבהם מטרידים עצמם תושבים - בין קריאת יודל לאכילת ראקלט - בעניינים השוטפים של החיים? בגלל שתי קבוצות אזרחים שהרימו לאחרונה קול מחאה פה, אצלנו, ובמקום לזכות לתשואות מצד הרוב, שבדרך כלל הוא דומם, ולרוב מקטר אך מיואש מדי מכדי לומר את דבריו בקול רם, מיד עטו עליהם מפה ומשם, מימין ומשמאל, בטענות מגוחכות שעיקרן: אתם לא מבינים, אתם לא חכמים מספיק ואין סיבה שמקבלי החלטות יקשיבו לכם.
הפעם היו אלה הורים שכולים וקציני מילואים, שתי קבוצות שחבריהן נמצאים בלב הקונצנזוס הישראלי ואפילו התקשורת נזהרת ומודדת את צעדיה בבואה לבקר אותם. למרות זאת, הם זכו לאותן תגובות ממזערות ומבטלות שלהן זוכים בדרך כלל אזרחים מן השורה, כשהם מנסים להשפיע באקטים החורגים מעבר להטלת פתק דומם לקלפי אחת למספר שנים, פתק שאגב אינו מחייב איש, שכן הנבחרים באמצעותו אינם מחוייבים בדרך כלשהי (למעט האימה שמא לא נצביע עבורם שוב) לקיים את המצע שעל פיו נבחרו.
כשאימהות לחיילים, תושבי שדרות, סטודנטים באוניברסיטאות, מילואימניקים, הורים שילדיהם נפלו כחיילים או נרצחו ברחובות, נכים, ניצולי שואה וקורבנות אלימות מנסים להשמיע קול, תמיד יהיו מי שיקפצו עליהם להשתיקם. אלה צעירים מדי, אלה רגשנים מדי, אלה לא מבינות בביטחון כי הן לא היו בגולני, אלה קשישים מדי ואלה מוגבלים מדי. ובכלל, עדיף להניח למאורות הגדולים שבשלטון לנתח, לשקול ולהכריע. אחרי הכל, אליהם זורם המידע, להם יש יועצים, הם יודעים וטובת העם מונחת תמיד לנגד עיניהם.
התפיסה הנאיבית הזו כמעט נוגעת ללב. גם אם בחיינו האישיים אנו לא מוכנים לקבל הוראות מאיש, תובעים ומקבלים דעה שנייה ושלישית מבעלי מקצוע, ותחושת השליטה בגורלנו חשובה לנו, גם אם אנו טועים לעתים רבות מספור - בחיים הציבוריים אנו שמחים להפקיד את כל הכוח, הידע והאחריות בידי מישהו אחר. מישהו, שאגב, לא נדרש לעבור בהצטיינות מבחנים כלשהם, פרט אולי למבחן הכריזמה (והתקווה) שהביא אותנו להצביע עבורו.
אולי לא מעשי לנסות להנהיג בימינו דמוקרטיה ישירה, כמו זו שהייתה נהוגה ביוון העתיקה, ואולי הנציגים הנבחרים שלנו באמת מקדישים את עצמם ללימוד מעמיק של כל נושא ונושא, יותר מכפי שגם המסור באזרחים יכול להרשות לעצמו. כל זה עדיין לא אמור לגרום לנו לנמנם בין בחירות לבחירות, ולצפות שיעירו אותנו רק כשיגיע זמן האוכל.
הדחף של קבוצות אזרחים לצעוק ולטלטל ולתבוע את צרכיהם בקול רם הוא כלי הכיוונון העדין של הדמוקרטיה שלנו, מין גרסה עממית של מאזן הבלמים הנודע. רובנו הרי עייפים מדי, ציניים מדי, רחוקים מדי בנפשנו ממרבית הנושאים שעל סדר היום. אנחנו שותקים לא מפני שאנחנו מרוצים כל כך, אלא מפני שאיבדנו את האמונה ביכולתנו להשפיע. אז נדמה לי שכשמישהו מגלה בתוכו די אש כדי לתבוע התייחסות, היא מגיעה לו. התייחסות ביקורתית, עניינית, לא מקבלת ללא תנאי, אבל לפחות לא כזו שמוחקת וסותמת פיות. האכפתיות הזו, כשהיא אוזרת כוח להשמיע קול, ראויה לכל הפחות להקשבה.
דפנה לוי, עיתונאית
