ידעתי שהדפדוף בספר השיאים של גינס ישתלם בסוף. ובאמת, בתחתית אחד העמודים, מצאתי את השיא שמגלם בצורה הטובה ביותר את הספר כולו: "בעיטות בראש בדקה אחת (לעצמו."( קודי וורדן בעט לעצמו במצח 77 פעמים ברציפות בתוך דקה אחת. השיא הזה, אגב, ממוין תחת הקטגוריה "שיאים מחיי היומיום," לצד התזת חלב מהעין והחזקת חלזונות על הפנים.
ואולי משום שהשיא הזה מגלם בצורה מובהקת כל כך את רוחו של הספר, מתנהל עליו קרב של ממש: וורדן, מתברר, לא המציא את הספורט הזה, אלא רק שיפר את השיא הקודם ב־20 בעיטות. דבר די חריג במהדורה החדשה והנוצצת של ,2008 שרובם הגדול של השיאים המופיעים בה נרשמו כאן לראשונה, ורק מיעוט שבמיעוט הם שיאים משופרים. זה כמובן מתאים לגמרי להיגיון של הספר: הרי אפשר להגיד כל מיני דברים – לא כולם מחמיאים – על האיש שקבע את שיא העולם בניפוץ אבטיחים בנגיחות, אבל מה נאמר על האיש ששיפר את שיא העולם בניפוץ אבטיחים בנגיחות?
במלים אחרות, ההישג האמיתי הוא ניסוח קטגוריה חדשה – כזאת שתהיה מספיק מוזרה או נלעגת, מגוחכת או מגעילה כדי להיכנס לספר. השיא עצמו הוא כבר עניין פורמלי לגמרי, שנועד להישכח ברגע שמעבירים עמוד. הרי מרגע שמתגבשת לה המחשבה "איזון ארגזי חלב על הסנטר," ברור שיימצא מי שירשום את השיא המתאים. אבל אף אחד לא באמת חייב לדעת אם השיא עומד על 10 או 17 ארגזים.
אולי זכרוני מטעה אותי, אבל נדמה לי שקרה משהו לספר השיאים של גינס בשנים שחלפו מאז ימי ילדותי. תמיד היתה בו, כמובן, איזו רוח שטות, חיבה עצומה למוזר ולחריג, אבל לצד אלה היה בו גם כבוד לרוח האנושית: להישגיהם של ספורטאים והרפתקנים או של אנשים רגילים לגמרי עם גחמה אחת על-אנושית. היום, לעומת זאת, נדמה שספר השיאים של גינס נהפך לנושא העיקרי של עצמו. זה מתבטא בקריאת ההתפעלות האינסטינקטיבית: "תראו מה אנשים עושים כדי להיכנס לספר השיאים של גינס."! דונג צ'נגשנג מסין משך מכונית בעזרת עפעפיו – האם יש להישג הזה קיום כלשהו מחוץ לספר הזה?
כאן אולי טמון הדמיון העמוק בין ספר השיאים לטלוויזיה, שגם היא מתקפלת היום יותר ויותר לתוך עצמה. הרי כמו הספר הזה, הנושא הסמוי או הגלוי של כל תוכניות הריאליטי הוא הטלוויזיה עצמה. אנחנו צופים באנשים הרגילים האלה שעוד מעט אולי יהיו כוכבים בזכות השאלה האידיוטית "אבל איך זה להיות בטלוויזיה."? גם יאיר לפיד ")שלום, אני יאיר לפיד ויש לי עניבה(" יודע את זה היטב: החדשות האמיתיות הן שיאיר לפיד מגיש את החדשות.
זוהי צורה חדשה של תהילה. משתתפי הריאליטי, כמו שוברי השיאים של גינס, נושאים כולם בגאווה את חותם הרגילות: הכוכב החדש הוא לא כוכב "אמיתי", אלא כזה שנושא את סימני הלידה שלו, שתמיד נמצא בדרך: בדרך להתפרסם, בדרך להישכח.
מהו הנתון שהכי אהבתי בספר? אחד מהשיאים הרבים שהלשון המתומצתת של הספר כושלת לתאר: "השידור החי הכי ארוך של גבינה במצלמת רשת." במשך 12 חודשים שודר בשידור חי באינטרנט תהליך הבשלתה של גבינת צ'דר. לפחות מבחינת העונג־עינוי של איטיות התהליך – זה נשמע כמו תיאור די מדויק של "כוכב נולד".
- מתוך מדור הספרים של "ידיעות אחרונות" המתפרסם במוסף "7 לילות"
