החדשות הטובות: השולחן של האולפן לא נראה כמו ביצת עין מפלצתית, בניגוד לטפטופים לעיתונות בימים שלפני חנוכתו. גם לא היו יותר מדי פשלות, למעט חילוף בהול של הכתובית "בלעדי" על תמונות הפגנה של תושבי שדרות, ומיד אחר כך אפשר היה להתנחם בכתובית "ישיר", כאילו ששידור חי, בשנת 2008, בערוץ הממלכתי, הוא עדיין סוג של הישג שיש להכריז עליו באותיות גדולות על רקע אדום ומהבהב.
האולפן נעים לעין, לא עמוס מדי ולא מרצד כמועדון ריקודים, ובתוכו יושבים שני אנשים שונים מאד זה מזה. מירב מילר נראית נינוחה יותר, מנוסה יותר וגם אקטיבית יותר משותפה לשולחן הזכוכית. ינון מגל נראה, בפשטות, כמו ברק אובאמה שזה עתה ראה רוח. עניין של אופי או של גודל המעמד? ימים (ושבועות, וחודשים) יגידו.
&91;2&93;_wa.jpg)
מהדורת "מבט" החדשה. מילר נינוחה, מגל נראה כמו אובאמה שראה רוח
כימיה אין שם וגם לא יכולה להיות. כימיה נבנית ביסורים ולאורך זמן או בכלל לא, וקיומה או העדרה ייבחן בהמשך. בינתיים, אם רוצים להקל את טבילות האש של שני המגישים החדשים, צריך לעשות שינויים קוסמטיים משמעותיים בשידור: למשל, לא לתת להם לקרוא ליינאפ ארוך מהטלפרומטר אלא לשזור במעמד הזה קצת תמונות. למשל, להזיז מצלמה, או להוסיף אחת, כך שבעוד מילר קוראת פתיח ארכני מגל לא ייראה כמי שמבקש לעצמו אחיזה ביקום, או לפחות משהו לעשות עם הידיים. כדאי מאוד להשקיע במחשבה על צגים שיונחו בפני השניים: כך לפחות ייראו כמי שאולי נוטלים חלק פעיל ביצירת השורות שהושמו בפיותיהם.
_wa.jpg)
אולפן "מבט" החדש. לא נראה כמו ביצת עין מפלצתית
וכל זה, כמובן, לא חשוב בכלל. הלא אם יש סיכוי כלשהו לעליית רייטינג של "מבט", הוא טמון בתכנים ולא בקרייניהם. בשנותיו האחרונות של יבין
היוותה עייפותו רק חלק מן הבעיה. חמורה ממנה, קשה יותר לפתרון, היא ההתנהלות המנומנמת של צוותי חדשות שנדמים כמי שדופקים שעון במקום להתרוצץ שם, בעולם הגדול והמלא בסיפורים טובים, שמוצאים את דרכם לערוצים האחרים.
לקברניטי "מבט" היה דחוף לשווק את מגל כמי שגם יודע לעשות כתבות. מה שראינו אמש היה ביזארי למדי: צילומים בלעדיים של פעולת צה"ל בחברון – מלפני חמש שנים, ואחריהם כמה משפטי מוטיבציה של פצוע משתקם, מן העת האחרונה. ככה לא מציגים הישגים עיתונאיים, ואם אין כאלה – אז באמת לא כדאי לייצר אותם בכוח ולהתבזות.
