ווסטלי, זה לא אתה, זו אני. אתה לא השתנית
פעם דמיינתי לעצמי אביר משלי כמו ב"נסיכה הקסומה", שיבוא ויציל אותי, יגיד לי שאהבה אמיתית לעולם לא תמות, הכי הרבה תתעכב קצת. אבל החלטתי לעזוב אותך ואת מה שאתה מייצג
כשראיתי אותך בפעם הראשונה הייתי בת 15 פלוס-מינוס, אני זוכרת שהתארגנו כמה חבר'ה מרחובות ליציאה של ערב שישי בעיר הגדולה. ההתרגשות היתה בשיאה, ו"הנסיכה הקסומה" לא איכזב. התאהבתי בך כבר ממבט ראשון, החיוך השרמנטי, העיניים הכחולות כמו הים אחרי סערה, המבטא הבריטי (כבר אז היתה לי החולשה למבטא הזה, או שאתה בעצם התחלת את זה?). מה לא הייתי עושה רק כדי לשמוע ממך איזה As you wish קטן, בחיי...
אהבתי את ההרפתקנות שלך, את השנינות, את העקשנות. אהבתי איך שהצלת את נורית, עם חוסר הפחד שלך ויכולתך להתגבר על כל מכשול. גם כשלוקחים לך 50 שנה מהחיים, אתה עדיין קם ומביס את האיש הרע, והכל לשם האהבה. ולא סתם אהבה, אהבה אמיתית. איזה אחלה גבר. דמיינתי לעצמי ווסטלי משלי, שיבוא ויקח אותי, יציל אותי, יגיד לי שאהבה אמיתית לעולם לא תמות, הכי הרבה תתעכב קצת. שלעולם לא יהיה לי בה או בו ספק.
אני לא יכולה להגיד לך כמה פעמים מאז ראיתי את הסרט. מה שכן, אני יודעת אותו בעל פה (סיוט לראות אותו בחברתי), ועדיין צוחקת כל פעם מחדש ומתרגשת כל פעם מחדש, ואפילו עוצרת את הנשימה בכל פעם כשנורית נופלת לתוך בור החול הטובעני, עד שאתה מוציא אותה משם. אבל ווסטלי, מה שכן, שמתי לב שעם הזמן, ועם כל צפייה נוספת, אני פחות ופחות אוהבת אותך...
עימך הסליחה.
עם הזמן השנינות שלך הפכה בעיניי להתנשאות
עלי לציין שזה לא אתה, זו אני. אתה לא השתנית, מן הסתם, אני כן. עם הזמן השנינות שלך הפכה בעיניי להתנשאות יותר מכל דבר אחר. הקטע בו הרמת את ידך על נורית, כאזהרה, כי יש במקום ממנו הגעת עונשים לאשה שמשקרת, יותר ויותר צרם לי. גם כל הקטע בביצת האש, מה זה היה? מילא הרמת אותה וכיבית לה את האש שהתלקחה בשמלתה (מי לובשת שמלות כאלה, ועוד בשביל לצאת לרכיבה על סוס, לעזאזל?), במבט שאומר - אם לא אני לך מי לך. מילא זה שעקצת אותה על "חוכמתה" בזיהוי פתחי החול הטובעני. אבל למה לא לשתף אותה במכרסמים בעלי הגודל הלא נורמלי? הרי ראית אותם, ידעת שהם קיימים, ועדיין החלטת לבטל את קיומם כשהיא שאלה עליהם. עלתה בי השאלה אם עשית זאת כדי להגן עליה, או כדי לצאת החזק, המבין והיודע יותר בכל הסיפור הזה.
מפתיע ככל שיהיה, אני יכולה להציל את עצמי
ווסטלי, סלח לי, אבל החלטתי לעזוב אותך ואת הקונספט שאתה מייצג. החיפוש אחר הגבר, אביר, הגיבור שיציל אותי. מפתיע ככל שיהיה, אני יכולה להציל את עצמי. באמת. אני יכולה למצוא ולהריח סימני סכנה ולצאת ממנה, אם לפני או בזמן וגם אחרי. אני נוטשת אותך, כמו שאני נוטשת את כל רעיון האבירים למיניהם ואת הרעיון שמשהו יציל אותי. תבין, הרעיון הזה רק גורם לי להיראות חלשה ובעלת חוסר יכולת להסתדר בחיים ללא גבר שיסדר את מצב הביש אליו נקלעתי "בטפשותי הרבה".
אני בחורה שכן מסוגלת באופן לוגי להבין מה הן הסכנות של "ביצת האש" ולהחליט אם להיכנס אליה או לא. אני בחורה שכן מסוגלת להגיד לגבר שאני לא רוצה ש"יפיל את חרבו". עזוב את זה, אני מסוגלת להגיד לו שאני פשוט לא מעוניינת. אני לא צריכה אותך בשביל זה.
אני מחפשת משהו שיהיה שווה ערך אלי, שנלך יחד לעבר הרפתקאות חיינו, שלפעמים הוא ירים אותי - ולפעמים אני אותו. שיהיו בינינו אמון מושלם, פתיחות, ללא שקרים ומסיכות, כי כמו שפזיק אמר, אסור לבטוח בגברים עם מסיכות.
גם אבירות היא מסיכה.
בוא אלי נקי, בוא אלי אתה, פשוט אתה.
בברכת As you wish
אני
היום ובמשך שבוע האהבה יתפרסמו כאן לכבוד ולנטיינ'ס דיי מכתבים לכוכבים, פרי מקלדותיהם של כותבי הערוץ.
לפנייה לכתב/ת 
