משפחה, רעה חולה
גם כשזוגות חד מיניים יוכלו לאמץ ילדים ולהשתייך בכך לקונצנזוס חברתי, יש לזכור כי משפחה היא מבנה שבו מתרחשים מאות אלפי פשעים איומים
מה טוב ומה נעים, שר הרווחה הכריז על אימוץ חוקי של זוגות חד מיניים. שוב הוכח כי ישראל מדינה נאורה, כל אחת ואחד יכולה להקים משפחה.
משפחה היא הרף שמעיד אם את או אתה בפנים, בלב הקונצנזוס. אין זה פלא אם כך שכל מיני "ראשי קהילה" הכריזו על שמחתם, צעקו: "הידד, עתה אנו יכולים להשתייך אל כלל החברה". על אף שזו ללא ספק בשורה ברוכה, הבה נהרהר רגע איך ברכה זו עלולה לתת הרשאה למבנה המקולקל ביותר בחברה.
כי אל מה שנאמר עליו שהוא תא מוגן וחמים, אל מה שנולדנו ואנו למדות לשאוף להקים בהמשך ימינו, יש להפנות מבט אחר, מבקר: זו המסגרת בה מתרחשים מדי יום מאות אלפי פשעים איומים.
הומואים ולסביות ושאר מגדרים כה שואפים להצטרף למשפחה, שדי אם נזכיר את השורש הלשוני ממנו נגזר המונח. זהו מבנה חברתי שבראשו פטריארך, והוא מחייב שפחה שתזין, תשרת, תבשל, תאפה, תיכנע, תהא כלי מכיל לצרכי שליטה. בלי שפחה אין משפחה.
אז לפני שאנו ממשיכות לצאת בצהלות ניצחון, שווה לעצור ולהיזכר שרבות מאתנו פרשו ומיאנו להקים לעצמן משפחות. עבור אלו, פרישה מהמודל ההטרוסקסואלי הוא לא רק מה שקרוי נטייה מינית, אלא סירוב פוליטי להשתייך למבנה חברתי שמייצר פשעים גורפים נגד נשים, ילדות וילדים.
לפיכך ברוכות המשפחות שלא בנויות על מלכותו של פטריארך. יש לברך על קיומם הגדל והולך של תאים גרעיניים שמכילים ילדות, ילדים, שתי נשים או אחת. כי מרגע שמשפחה לא בנויה על שירותי השפחה, ואין בראשה את הגבר-האחד שתחתיו אשתו וצאציו, נוצרת מאליה הזדמנות ממשית לקיים תא גרעיני נטול סכנה יומיומית לניצול, בעלות ו/או אלימות נפשית, פיזית ומינית.
יש לזכור במיוחד עתה, כי לא כל אשה שנסה משליטתו של האב, הבעל, חתן השמחה, שואפת דווקא לשלל צאצאים. הסירוב להיות אובייקט כרוך לעתים גם בסירוב למלא תפקידים חברתיים נוספים.
הסקס במשפחה בה אין אחד שמתחתיו שפחתו וכמה מצאצאות מלכותו, הוא מגוון, אחר ושונה, מהנה ואינסופי. אין פלא אם כך שלסביוּת היא פוליטיקה אחרת, מורכבת מעבדים ושפחות שבורחות מנחת ידו של השליט. ארוטיקה שנוצרת מהירארכיה ישרה, מיחסי שליטה ומחלוקת תפקידים ברורה, שנשענת על יחסי בעלות ועל הגדרות דקות לגבי מיהי אשה ראויה, או אמא למופת, מפרנסת שנייה, כורעת במקרה הטוב תחת מאות עבודות שקופות, לא יכולה אלא לענג רק את הגבר שעומד בראשה. אל מולה, מתוך מיאון להתיישר אל חתונה, הריונות, עבדות שקופה וכניעה תמידית להגדרות תפקידה וחזותה של שפחה, מתעוררת ארוטיקה בה לגוף האשה יש מקום להתרחב, לגדול, לגלות עונג שאם יש שליט מעליו הוא לא יכול אלא להתחבא בתוך הגוף ולשתוק.
אפשר אמנם לברך על הזכות לאמץ, אולי היא תינתן לכל אלו שרוצות קשר לא סטרייטי, קשר אחר, אך זאת רק בתנאי שלא נשכח מה יש באידיאולוגיה ההטרוסקסואלית שנגדה אנו מוחות זה מכבר.
גם אם יוכרע שמותר לנו כבר להצטרף אל מרכזה החמים, השותק של האוכלוסייה הרחבה, נעשה זאת לא כי אנו רוצות להיות כמו, אלא דווקא כדי להתחיל לשנות גם מבפנים את הרעה החולה הקרויה משפחה, שמייצרת מדי שנה אין סוף נשים מוכות, מושפלות. אחת משש נפגעות גילוי עריות, והמון כאלה שאולי לא חטפו מכה, אונס או סטירה, אך משרתות במאות רבות של עבודות שקופות את מעבידן.
דורית אברמוביץ', מרצה לאקטיביזם חברתי ומגדר, בית הספר לאמנות, מכללת ספיר
לפנייה לכתב/ת 
