צבע אדום בבירה
הזעקה האמיתית של תושבי שדרות מוכיחה עד כמה גדול הניכור בין חלקי העם. אוהל המחאה שהקימו - שלהם בלבד
מחאתם של אלה שמבקשים להעיר את כולנו אינה צבועה בצבע כתום. היא גם איננה מחאה פוליטית. זוהי מחאה שצבועה אדום: דמו של הילד שאיבד רגל אחת בשבת האחרונה. זו מחאה של אנשים טובים, תמימי-דרך, שמדינת ישראל הפקירה אותם - והם אינם מבינים מדוע עליהם להשלים עם בתים שנכתשים או עם מוסדות חינוך סגורים למחצה או עם ילדים ששכחו זה מכבר מהו בילוי במגרש משחקים, או סתם משחק כדורגל נטול דאגה מקסאם שינחת בסמוך אליהם, ויהפוך חלילה אחד מהם לנכה לכל ימי חייו.
ראיתי אותם, את תושבי שדרות, ליד בית המשפט העליון. קשה היה להבחין באוהל המחאה מעל הגשר העילי המוביל מחניון האומה הישר אל שעריו של הבניין המפואר עד לזרא. קולותיהם לא נשמעו בתוך אולמות המשפט. רק קולותיהם של עשרות הצעירים והצעירות שהגיעו עם מוריהם ממוסדות חינוך שונים נשמע ברמה. הם הסתובבו שם, מדלגים מאולם לאולם, עולצים וטובי לב. המצלמות לא חדלו מלתקתק. המפגינים הקופאים מקור נראו כמו תמונות על מסכי פלזמה. רחוקים. לא אמיתיים. כמעט כמו החיילים שבהם צפו מפקדיהם ממפקדותיהם הממוזגות במלחמה האחרונה.
הניגוד בין שני הקהלים נראה כמעט סוריאליסטי. מחד, אזרחים, אנשים צעירים, עטופים במעילי רוח, שסובלים יום ולילה ממוראות המלחמה הבלתי נגמרת; מאידך, תלמידים ותלמידות מצטלמים על רקע דוכני השופטים שמאחוריהם ניצבים סמלי הריבונות היהודית. הטיול לירושלים גרם להם, לתלמידים ולתלמידות, למורותיהם ולמוריהם קרוב לוודאי הרבה נחת. הם כנראה אפילו לא ידעו שבמרחק לא רב, מחוץ לבניין נמצאים בני גילם שמבקשים לעצמם את מה שכל צעיר וצעירה מבקשים.
חבל רק שלא מצאתי אפילו כיתה אחת, על עשרות תלמידיה ותלמידותיה, מוריה ומורותיה, שטרחה להתקרב לאוהל המחאה שנמצא ב"רחבת ההפגנות". המורים לא סברו כנראה ששם נמצאים נערים ונערות, בני גילם של תלמידיהם, שיכולים להעביר שיעור מרתק פי כמה על מה שקורה בימים אלה במדינת ישראל. על אלה שנושאים על גבם את עולו של המאבק הבלתי מתפשר במדינה היהודית - ועל אלה שמתגוררים עדיין במקומות שאליהם הקסאמים עוד לא הגיעו.
במרחק לא רב משם, בבניין הכנסת, עוד מוקד של ציניות ואטימות, מצאתי שיש כבר לא מעט פוליטיקאים מגלגלי עיניים שמבקשים "להדביק" למאבקם של תושבי שדרות ויישובים סמוכים אחרים את הצבע הכתום ההוא; כאילו כדי להיפטר מן האמת העולה משוועתם של המפגינים. כך הם נהגו גם בהפגנות אחרות. אין דבר קל מזה. לא בוחנים אם יש אמת צרופה במחאה. בורחים ממנה בכך שמדביקים לה תווית כביכול-פוליטית.
נכון שהצבע הכתום מזכיר שמאות האלפים שהשתתפו בהפגנות נגד גירוש המתיישבים היהודים מבתיהם בקיץ שלפני המלחמה האחרונה, ביקשו להתריע מפני ההתנתקות ולהזהיר מפני הכלייה והניוון שזו עלולה להביא על דרום הארץ. אבל זאת איננה סיבה לברוח גם היום מן האמת.
מן הזעקה האמיתית של תושבי שדרות עולה הניכור שמתגלה בימים אלה בכל כיעורו ואוכל בנו בכל פה: היום זו שדרות, אך מחר זה עלול לקרות גם במקומות אחרים, קרובים יותר ל"בועה" שמתנפחת בגוש דן.
והניכור, זה שהחל בגוש קטיף ומחלחל היום לכל דרום הארץ וגם לצפונה, לא ייעצר מעצמו.
ד"ר חיים משגב, עורך-דין ומרצה למשפט
לפנייה לכתב/ת 
