שתף קטע נבחר
צילום: עופר עמרם, אלכס קולומויסקי

מי צריך מסע לפולין?

משרד החינוך הופך את הנסיעות למחנות ההשמדה למסעות לעשירים בלבד, אבל האם זו הדרך האולטימטיבית בה בני נוער יכולים ללמוד על השואה ולהפנים את לקחיה? מדוע סיור ביד ושם הוא פחות ערך?

פגיעה במשלחות - פגיעה בהנצחת השואה / שרה מרום-שלו

משלחות התלמידים לפולין הפכו בשנים האחרונות לאחד ממפעלי ההנצחה והלמידה החשובים ביותר בנושא השואה. המסעות הללו מצליחים להמחיש את משמעות השואה טוב יותר מכל שיעור בכיתה, מכל ספר היסטוריה, מכל סרט ומכל ביקור במוזיאון "יד ושם".

 

כשתלמידים ישראלים בני 17 עומדים מול השלט "העבודה משחררת", רואים במו עיניהם את תאי הגזים במחנות ההשמדה, את שרידי הנעליים, השיער והשיניים - יש לזה כוח רב יותר מכל דבר אחר.

 

לכאורה אפשר היה להניח שלמשרד החינוך יהיה עניין רב לנסות ולהרחיב את ההשתתפות בפרויקט הזה. אלא שהשנה התבשרו הורים לתמידים בתיכון כי עלות ההשתתפות במסע לפולין תעמוד על 1,500 דולר, עלייה של כ-30% ביחס לשנים קודמות.

 

כך הופכים למעשה את המסעות - לעשירים בלבד. אין שום סיכוי שמשפחות שאינם בעשירונים העליונים יוכלו להרשות לעצמן לשלוח את ילדיהן למסע במחירו הנוכחי. מסמך שהציגה מחלקת המידע והמחקר של הכנסת, מוכיח כי כבר כעת יש הבדלים משמעותיים בהשתתפות בני נוער במשלחות לפולין לפי מצב חברתי-כלכלי. פערים אלה ילכו ויגדלו בעקבות העלייה התלולה במחיר היציאה למסע.

 

לעלייה במחירי היציאה למסעות בפולין יש השלכות לא רק על הגדלת הפערים בין תלמיד לחברו, אלא גם על פגיעה בזכר השואה. למשלחות לפולין יש חלק חשוב בהנצחתה, ופגיעה בהם כמוה כפגיעה בהנצחה עצמה. כבר עכשיו ידוע על תלמידים והורים בבתי ספר בחיפה, בראשון לציון ובאשקלון שהחליטו קולקטיבית לוותר על המסע לפולין בשל מחירו הגבוה.

 

בשנה שעברה צעדתי במצעד החיים, ואין לתאר את ההתרגשות שחוויתי כשעמדתי בבירקנאו כשדגלי ישראל מונפים סביבי. חוויה זו חיונית וחשובה לכל ישראלי ויהודי, אך אני חוששת שבעוד כמה שנים לא יימצאו תלמידים שיוכלו להרשות לעצמם לעמוד על אדמת אושוויץ הארורה ולזעוק "לא נשכח".  

 

ח"כ שרה מרום שלו מסיעת הגמלאים, ניצולת שואה ויו"ר השדולה למען ניצולי השואה בכנסת

 

יד ושם נמצאת בירושלים / שולמית אלוני

לא יהיה זה חתרני להניח שכל שניתן לראות, לשמוע, להתרשם, לכאוב וללמוד בפולין, ניתן לראות לשמוע ולהזדעזע כאן אצלנו בירושלים. 

 

ללמוד לדעת את גודל הזדון, הרשע, השוד וההרג שעוללו גזענים פרועי שנאה ויצרים לעמנו באירופה, אפשר גם ב"יד ושם", שם גם ילמדו לדעת מי היו אותם "ששה מיליון". כאן אצלנו אולי סוף סוף ילמדו משהו על התנועה היהודית הגדולה ביותר שהיתה בפולין, תנועת פועלים יהודית דוברת יידיש, תנועה של יהודים עובדים גאים, מאורגנים, ולהם עיתונות וספרות והשפעה ותודעה לאומית: הגיע הזמן שהציונות אשר ניצחה אותם והעברית אשר ניצחה את היידיש, תדע להתאבל גם על חיסולה של תנועה זו, תנועת הבונד, שאנשיה השתתפו במרד גטו ורשה ובמרידות נוספות. אולי גם ישמעו על סופרים, מוסדות חינוך, אולי ידעו שהמעונים והנרצחים והנשרפים אינם חסרי זהות.

 

במקום לטוס לפולין ולהוציא 1,500 דולר לילד כדי להפגין שם את שכולם יודעים, היינו – שיש לנו מדינה ריבונית חזקה, כלכלית וצבאית, ויש לנו דגלים ואוהבים אצלנו לצעוד ולהוכיח נוכחות, אולי בכל זאת ישמעו על "תנועת ההשכלה", על י.ל. פרץ, על א.נ. גנסין, על כתבי עת.

 

התלמידים חוזרים מהמצעדים מזועזעים וכואבים, וכאשר נשאלים על רשמיהם הם מספרים שעכשיו לנוכח המוות הם נעשו "יהודים גאים". כאשר שואלים אותם מי היו אותם יהודים, תשובתם של האשכנזים שבהם היא: הסבא, הסבתא, השורשים. שם אחד הם בכל זאת זוכרים: יאנוש קורצ'אק! זה גם משהו.

 

המוסד "יד ושם" בירושלים לא נבנה ולא הושקע רק כדי להזמין אליו שועי ארץ. כל המאמץ, האהבה והכאב המרוכזים במקום הגדול והנורא הזה לא הוקם רק לכבודם של ראשי מדינות, אנשי תקשורת ומרובי ממון כדי להרשים אותם, לקנות את לבם, על מנת שיבינו ללבנו ולצרכיה של מדינת ישראל, לא היא.

 

כל זה הוקם וטופח כדי שילדינו ונכדינו ונינינו עד דור אחרון ידעו את גודל האסון. ידעו את מהות החורבן של הגלויות ואת גודל ההישג של המאבק על הקמת מדינת ישראל, מדינה ריבונית לעם ישראל בארץ ישראל. כאשר יצאו מ"יד ושם" בירושלים וינשמו אווירה של עיר הבירה אולי יבינו את מהות חשיבותה של החירות, זו שמבטיחה להם המדינה הריבונית שלהם.

 

נוכח תמונת העבר, נוכח הזעזוע שחוו בביקור ב"יד ושם" יהיו תלמידים אלה גאים במולדתם, בישראל. אולי אף יהיו אזרחים טובים יותר, קשובים יותר. כי אין טעם לחזור ארצה מארץ המתים ולספר: "עכשיו נעשינו יהודים גאים", מבלי לדעת על הקורבנות הרבה מעבר להיותם קורבן. מוטב שהזעזוע הזה, תחת הגאווה, יהיה זיכרון שיחזק את זהותם כבני אדם.

 

לאחר שידעו מה בני אדם בכוח הרשע מסוגלים לעולל, מוטב שתתחזק זיקתם הסולידרית לחברה שבה הם חיים, למדינה, לזולת וחשוב שתגדל סקרנותם לדעת את ההיסטוריה של עמם, את תרבותו לאורך השנים, את הערכים הנעלים המוקנים לנו מעשרת הדברות, מפרשת "קדושים" (ויקרא י"ט), מהנביאים וכן מ"הכרזת העצמאות" שלנו. יש לחדול להתמסר לנקם, ולשנאה ולהתנשאות ולחומרנות ולאגואיזם הקדוש כיחידים וכקבוצות.

 

1,500 דולר לנפש למען הביקור הקולקטיבי בפולין, בליווי שומרי ראש ושומרי כשרות, רבנים וקצינים לובשי מדים והרבה דגלים, זו הפגנה מיותרת. העולם כבר יודע, גם בפולין כבר יודעים, שיש לנו מדינה ריבונית ויש לנו דגלים וקצינים ורמטכ"ל וטייסים ואווירונים, וכי אנחנו זוכרים היטב את אשר עוללו לנו. גם אלה שמהם יצא הרשע יודעים זאת והעולם כולו יודע ומציין את יום השואה, אז לא צריך צעדות והפגנת נוכחות במקום שיש ללילך אליו אלא בדומיה, כאילו צווינו בנוסח: "של נעליך מעל רגליך כי המקום ההוא קודש הוא".

 

יגדלו הנערים והנערות, יתבגרו, יוסיפו דעת, ובמסעותיהם ברחבי עולם יגיעו גם למקום ההוא, אם באמת ובתמים קרוב יהיה הדבר ללבם מאוד. כמובן, עניין זה תלוי גם במורים, תלוי מאוד.

 

1,500 דולר - זו הרי משכורת חודשית של מאות אלפי משפחות בישראל.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מצעד החיים בפולין
צילום: איי אף פי
מומלצים