גברים מתחת לתקרת זכוכית

נימה של דכדוך שורה על שלוש הנובלות בספרה החדש של מאיה ערד, "תמונות משפחה". זה ספר קריא ואינטליגנטי, אבל רחוק מן הקסם הגדול של רומן האהבה המחורז שהיה לרב מכר, "מקום אחר ועיר זרה". כן, לא נעים לנופף שוב באקס המיתולוגי, אבל אי אפשר שלא להיזכר בהשראה שהיתה בספר הראשון ההוא, שנדמה כי לא חזרה מאז.

הדכדוך קשור בעיקר לאיזו תקרת זכוכית נמוכה למדי מעל דמויות הגברים בסיפורים - טיפוסים אגואיסטיים, אנטיפתיים, קמצנים רגשית ולכודים בחוסר מודעות עצמית. לעומתם, הנשים כאן הרבה

יותר נבונות ונעימות, אלא שהן בדרך כלל הדמויות המשניות. רק בסיפור השלישי, היפה למדי, שבו מופיעה אשה כדמות המרכזית לצד בנה הנער (אגואיסט גם הוא) אכן מתרחשת תפנית רגשית ממשית וההיתקעות מתחילה להשתחרר.

הסיפור הראשון הוא החלש ביותר בספר, וההחלטה התמוהה לפתוח דווקא בו קשורה מן הסתם לתפאורה הספרותית שבו: גיבורו הוא מתרגם ידען שגדל אצל אמו לאחר גירושיה ממשורר עברי נודע (ובדוי), והעלילה כוללת דיון ממושך בענייני תרגום - דיון שהוא בחלקו מעניין, בחלקו מוכר ובחלקו אקדמי (כלומר, משעמם).

מלבד התפאורה הזו, היחס השטחי של המשורר הנודע לבנו אינו משכנע, וההתנכרות המתאכזרת של הבן אל אחותו-למחצה היא ילדותית וגסת רוח ומעתיקה מדי מיחסיו עם אביו. קשה גם להסכים עם ההערות היהירות והמשומשות-משהו שמשמיע המתרגם הבדוי כלפי משוררים אמיתיים: אלכסנדר פן, למשל, הוא בעיניו "משורר בינוני", ו"החיים כמשל" של פנחס שדה הוא לדעתו ספר שמגוחך לקרוא אחרי גיל ארבע עשרה. נו טוב.

אל האטמוספירה הסיפורית החמוצה הזאת מצטרפים ציטוטים מקטעי יומן מליציים בפתיחה ("סיפורים פרי עטה שכתבה בדם ליבה", "נפלה שדודה בקסמו" וכאלה), וסלנג א-לה מרגול בהמשך ("אנא עארף", "יעני", "חארטה") שלא נשמע משכנע במיוחד כשהוא בא מפיו של משורר אשכנזי בן שמונים, חברו של משוררנו הדגול.

עידון אירוני

למרפסת לדבר עם מישהי שאולי התאהב בה. הוא מוצא אותה שם בחברת הגבר המועדף עליה, אבל מתקשה לפרוש בכבוד כל עוד הסיגריה בוערת בידו, עד שאהובתו מסמנת במרומז את הפתרון לבעיה: "יעל מעכה את הבּדָל שלה תחת נעלה".

מכל מקום, גם בסיפור הזה בולטים בקרב הדמויות רגשי נחיתות והערצה כלפי הסנובים המתוחכמים מהן וזלזול בפחותים מהן. אבל האירוניה שנוקטת ערד לא ממש מחלצת את משחק התדמיות הזה מפשטנותו.

"תמונות משפחה" מוגדר בגב הספר כ"מעשה סיפר וירטואוזי העשוי כולו הפתעות ואירוניה". נתעלם לרגע מההגזמה השיווקית המורגלת ומהצירוף הפלצני "מעשה סיפר", ונציין שוב כי גם עניין ה"הפתעות" מדויק רק בחלקו, שכן כמעט בכל הנובלות חוזרת אותה דמות מרכזית: גבר ילדותי, אוהב שוקולד, בן יחיד נצלן, לא מתחבר, שרגלו האחת בחו"ל והאחת בארץ, וברקע יש לו איזו אמא פולנייה (רק בסיפור האחרון המבנה קצת שונה). ובכל זאת, אם כל זה נועד להביע מחאה נשית סמויה נגד דגם גברי נפוץ בגיל מסוים (40-30) ובחתך חברתי מסוים, אנחנו נאלצים להניד ראש בהסכמה ובצער.