מקום שלישי: שלדג
החיסיון על הפעילות הייעודית שלה מקשה עלינו להסביר למה מדובר בסיירת שחשיבותה רק תלך ותגבר, אבל הישגיה במלחמת לבנון השנייה מספקים יותר מרמז

בחודש שעבר דירגנו את סיירות החי"ר של צה"ל - ועכשיו הגיע הזמן לדרג את היחידות המיוחדות, משלדג ועד השייטת. אבל אם לא נוח לך עכשיו נבוא אחר כך

 

היסטוריה: יחידת העילית של חיל האוויר הוקמה ב־1974, כלקח ממלחמת יום הכיפורים. וליתר דיוק, בעקבות חוסר ההצלחה של סיירת מטכ"ל להביא לידי ביטוי את יכולותיה הייעודיות - איסוף מודיעין והכוונת מבצעים רגישים ומדויקים.

 

האב המייסד של שלדג הוא מוקי בצר, שהגיע ממטכ"ל והביא איתו עוד כמה מבוגרי היחידה. בימים הראשונים הם עוד הלכו במדים ירוקים ובנעליים אדומות; רק כעבור יותר מעשור הושלמה ההסבה של הסיירת לחיל האוויר, ואנשיה עברו למדים כחולים.

 

פרסומים זרים טוענים ששלדג נועדה להגיש סיוע קרקעי לכוחות האוויר, ולסמן מטרות עבור הנשק המונחה של חיל האוויר. מה שבטוח הוא שמאז הקמתה השתתפה היחידה ברבים מהמבצעים ומהתקיפות של חיל האוויר, ולצד זה פיתחה גם מיומנויות של יחידת קומנדו משובחת. היכולת הצבאית הגבוהה של לוחמיה, ביחד עם תורות לחימה ואמצעים ייחודיים, הפכו אותה לכלי מרכזי בפעולות רבות - שמטבע הדברים נותרו עלומות ברובן.

 

דוגמה לפעולה פחות עלומה באה ממלחמת לבנון השנייה. אז חברה שלדג לסיירת מטכ"ל במבצע "חד וחלק", שבוצע בעורף חיזבאללה בבקעת הלבנון. האמת היא שהמלחמה כולה עשתה טוב לשלדג (בדיוק כמו למגלן מהגיליון הקודם); היא הסירה כל ספק לגבי נחיצותה, וביססה את מעמדה כיחידה חיונית לפעילות ייעודית בעורף האויב. ותיקי היחידה, אגב, יטענו שזאת לא היתה ההוכחה הראשונה: עשר שנים קודם לכן, במבצע "ענבי זעם", שלדג היתה ספקית ההצלחות המובהקת היחידה. ויש לה צל"ש רמטכ"ל יחידתי שמוכיח את זה.

 

סלבס: אחרי מוקי בצר הגיעו אודי שלוי וגיורא ענבר (שהתקדמו עד לדרגת תא"ל לפני שפרשו מצה"ל), דורון אלמוג (שלימים היה לאלוף פיקוד הדרום), אליק רון (שעבר למשטרה ופיקד על הימ"מ והמחוז הצפוני), הצנחנים רן שמאי, בני גנץ וגל הירש, אייל אייזנברג (שממשיך לשרת ובקיץ הקרוב ימונה לפקד על אוגדת עזה), רוני נומה (כיום עוזר הרמטכ"ל), איתי (שפיקד על היחידה במלחמת לבנון השנייה) ובועז, המפקד הנוכחי, שבזמן המלחמה פיקד על 669. לשלדג היו גם לוחמים ואנשי מטה מפורסמים, למשל עמרי שרון וסגן הרמטכ"ל לשעבר משה קפלינסקי (קפלן). אפילו טל רוסו, שמשרת היום כראש אגף המבצעים בצה"ל ולרוב משויך אוטומטית לבוגרי סיירת מטכ"ל, גדל בעצם בשלדג ועבר ליחידה רק בהמשך שירותו הצבאי.

 

שיחוק: מסיבות מובנות לא ניכנס כאן לפעילות הייעודית של שלדג, ולכן בחרנו במבצע גלוי. אמנם לא צבאי נטו, אבל בהחלט כזה שהיתה לו משמעות אסטרטגית. זה קרה במשך יממה אחת בין ה־24 ל־25 במאי 1991 באדיס אבבה בירת אתיופיה, בפעילות שזכתה לשם "מבצע שלמה" (המשך למבצע משה מאמצע שנות ה־80, שגם בו היה לשלדג חלק מרכזי). בחודשים שקדמו ליממה הזאת רוכזו בבירה האתיופית אלפי יהודים שעמדו לעלות לישראל, בהסכמת ממשלתו של מנגיסטו היילה. אלא שזמן קצר לפני העלייה המתוכננת התפשטו הקרבות במדינה - שהיתה שקועה במלחמה בין כוחות הממשל ללאומנים אריתראים - והמורדים עמדו בפני כיבוש אדיס אבבה והכרעת המערכה.

 

בישראל הבינו שאם לא יפעלו במהירות, העלייה כולה עומדת בסכנה. אמנון ליפקין־שחק (אז סגן הרמטכ"ל) מונה לפקד על המבצע, ושלדג בפיקודו של בני גנץ קיבלה את החלק המרכזי בו: על הסיירת הוטל לאבטח את המטוסים ואת שטח השדה מפני ירי צלפים ומקלעים, ולהבטיח שהכל יעבור בשלום. מאות מאנשי היחידה, בסדיר ובמילואים, השתתפו במבצע שהסתיים בהצלחה גדולה - בסיומו הועלו 14,400 אלף מיהודי אתיופיה לארץ. ואנחנו מזכירים, כל זה ביממה אחת.

 

פישול: עד כמה שזה יישמע מפתיע (ואולי לא), היינו צריכים לפשפש היטב בכתובים כדי למצוא תקלה אמיתית במבצע של שלדג. בסוף מצאנו: מבצע ליטני, מרץ 1978, זמן קצר אחרי שהיחידה הפכה להיות מבצעית לגמרי.

 

לשלדג היו כמה משימות במבצע, ואחת האחרונות שבהן היתה לבצע סיור באזור חצביא שבלבנון. הפקודה ירדה למטה, המודיעין סיפק את המפות, הכוח יצא על גבי משאיות "מאן" כשאיתו גם הפקידה הפלוגתית והטבח. בהחלט סביר בהתחשב במה שהיה מקובל בצה"ל של אז, אלא שהיתה בעיה מרכזית אחת: חצביא היתה מעבר לקווי האויב, וצה"ל לא שלט בה.

 

כשהגיע ליעד הבין הכוח את גודל הברוך. מיד נפתחה לעברו אש מחבלים, מפקד צוות איבד את רגלו בפיצוץ מוקש, ורק תושייתו של המ"פ אריק שור (היום מנכ"ל חוגלה־קימברלי) מנעה הסתבכות גדולה בהרבה ואפשרה חילוץ שקט, ללא נפגעים נוספים ובלי להשאיר ציוד בשטח.

 

דבר המערכת: רבים בצבא הירוק עיקמו את האף עם הקמת שלדג; הם אמרו שחיל האוויר פשוט רוצה שגם לו תהיה סיירת. במשך כמה שנים זה גם היה נכון, ושלדג התפתחה בלי עין בוחנת של מבוגר אחראי מתחום לוחמת היבשה. אבל עם השנים - ובזכות קצינים שהגיעו אליה ממיטב היחידות - שלדג בגרה, התמקצעה וקנתה לעצמה מקום מוצדק בשורה הראשונה של יחידות העילית, די קרוב לאמצע. עד כדי כך קרוב שהיו בינינו חילוקי דעות אם למקם אותה שנייה או שלישית. בסוף הלכנו על מדליית ארד, אבל אין ספק שזאת לא המילה האחרונה: העתיד הוא של שלדג.

 

החיסיון על הפעילות הייעודית שלה מקשה עלינו להסביר למה מדובר בסיירת שחשיבותה רק תלך ותגבר, אבל הישגיה במלחמת לבנון השנייה מספקים יותר מרמז. גם העובדה שרבים מבוגריה מאיישים היום עמדות מפתח בצבא מסייעת להפיג כל עננת סגירה שאולי ריחפה מעליה, ומבטיחה לה הזרמה קבועה של פעילות איכותית. ואם מביאים בחשבון שחיל האוויר ממונה על הטיפול באיומים האסטרטגיים, סביר להניח שליחידת הדגל הקרקעית שלו יהיה מקום של כבוד - בכל מבצע, כנגד כל יעד. וכשהיא תחזור לבסיס, יחכו ללוחמים שלה הבחורות הכי שוות והאוכל הכי טוב. בכל זאת, חיל האוויר.

 

*סייעו בהכנת הכתבה: יוצאי כל היחידות שמוזכרות כאן וגם בכירים בצה"ל. היינו מספרים לכם איך קוראים להם, אבל לא בא לנו שהם יפתחו לנו לש"ביה במערכת

 

עוד יחידות תוכלו למצוא בגליון פברואר


לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה מקום שלישי: שלדג
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    המובחרות 2
    "העתיד הוא של שלדג"
    צילום אילוסטרציה: זיו קורן
    ynet ספיישל
    הישיבון
    ביטוח