רמטכ"ל בלי הפסקה
לא הכל אפשר לתקן בשנה, אבל בכל הקשור לאימונים, למצב הימ"חים ובעיקר - לרוח הלחימה, השיפור כבר ניכר. האתגרים שעדיין מחכים לגבי אשכנזי: הרקטות והטילים, שדרת פיקוד בכיר לא מנוסה מספיק, היחס למילואימניקים - ועזה
לפני שנה בדיוק היה גבי אשכנזי לרמטכ"ל ה-19 של צה"ל. אישית ורגשית, הוא לא יכול היה לאחל לעצמו קאמבק מרשים יותר. אחרי שהתמודד על הרמטכ"לות ונדחה משיקולים פוליטיים על-ידי שרון, רצה במנכ"לות משרד הביטחון ונדחה משיקולים דומים על-ידי שר הביטחון דאז מופז - הוא היה בתוך שנתיים גם מנכ"ל משרד הביטחון וגם הקצין הראשון בתולדות מדינת ישראל, שהתבקש לחזור ולפקד על הצבא אחרי שכבר פשט את מדיו. אשכנזי גם לא צריך לחשוש פן לא תאושר לו שנת הכהונה הרביעית; היא כבר בכיסו מכוח חוק חדש. "איך שגלגל מסתובב", יכול היה הרמטכ"ל הטרי לומר ולהתרווח מבסוט בכיסאו. אבל אשכנזי היה הכל מלבד נינוח ומרוצה כשנכנס לתפקידו. הניסיון שצבר בצה"ל ובמערכת הביטחון בכלל לימד אותו, שכגובה הציפיות שתולים בך - כך עומק הנפילה, אם אתה מכזיב.
אשכנזי ידע שמצפים ממנו ש"יעשה אימון הקמה מחדש לצה"ל", כפי שהציע אחרי מלחמת לבנון השנייה אלוף (מיל.) אורי שגיא, חברו הטוב ויועצו. טוב, שגיא לא ממש התכוון שצה"ל כולו צריך ניעור מן היסוד - "רק" כוחות היבשה, פיקוד השדה הבכיר, המטה הכללי, מערך המילואים והמערך הלוגיסטי. כל אלה זקוקים לאימונים ותרגילי לחימה, שיאפשרו להם לחזור לכשירות ומוכנות; לארגון מחדש; לתפישת הפעלה חדשה; להצטיידות מאסיבית; ולחינוך מחדש לערכי לחימה ופיקוד ישנים. בימים רגילים, שבהם צה"ל עוסק רק בביטחון שוטף - רק החזרת צבא היבשה והמטכ"ל לכשירות ומוכנות בסיסיים היא משימה לשלוש עד ארבע שנים של עבודה אינטנסיבית.
אבל חלון הזמן שעמד לרשות אשכנזי היה הרבה יותר צר. כשנכנס לתפקיד דיווח לו אמ"ן שהסורים מתכוננים במרץ למלחמת רקטות וטילים, שתיפתח אולי כבר בקיץ 2007. המידע על המתקן הגרעיני שסוריה מקימה חייב החלטות ופעולה בתוך חודשים. חיזבאללה מתחמש ונערך במהירות מצפון לליטאני. האיום על הנגב המערבי מצד חמאסטן, שהלכה וקמה בעזה, נעשה אקוטי מיום ליום, וברור היה שצה"ל חייב למצוא לו מענה. ואם בכך לא די, התקדמות תוכנית הגרעין האיראנית חייבה מאמץ חשיבה והצטיידות, שיאפשר לצה"ל להתמודד עם איום זה במגוון אמצעים ושיטות פעולה, לכשיבשיל או כמעט יבשיל.
טילים בלי מענה
בעיית היסוד המבצעית-אסטרטגית העיקרית, עמה נאלץ הרמטכ"ל הנוכחי להתמודד כמעט מיומו הראשון בתפקיד בכל החזיתות, היא הטרור תלול המסלול. מדינת ישראל וצה"ל מנסים ללא הצלחה ניכרת להתמודד עם איום הטילים, הרקטות ופצצות המרגמה, הנורים מעבר לגבול אל העורף האזרחי מאז שנות השבעים של המאה הקודמת. איך שהוא חיינו עם זה, עד שבאה מלחמת לבנון השנייה והבהירה שאם צה"ל לא ימצא בזמן הקרוב מענה טוב לבעיה זו, בעוד זמן לא רב לא יוכלו כל אזרחי מדינת ישראל לקיים שיגרת חיים נורמאליים, ויהיו נתונים למלחמת התשה מתמשכת.
"או במלחמה - או בהכנות לה" (צילום: דובר צה"ל)
בעיית יסוד שנייה שעמדה בפני הרמטכ"ל הייתה כשירותו ואיכותו של הפיקוד הבכיר. אם לא די בליקויים, שנתגלעו בלחימה בלבנון, הרי שגל הפרישות והעזיבות של אלופים מפקדי אוגדות ומפקדי חטיבות מיד אחרי המלחמה ועד לימים אלה הותיר את אשכנזי עם שדרת פיקוד בכיר דלת הכשרה צבאית מקצועית, ומה חמור יותר - דלת ניסיון. יש בצה"ל היום מפקדים צעירים ומבטיחים, אבל מעטים מהם התנסו בהפעלת עוצבות גדולות בלחימה. כשאשכנזי נכנס לתפקיד, לרובם גם לא הייתה הכשרה מתאימה.
עובדה זו השפיעה גם על בעיית הייסוד השלישית, שאשכנזי נדרש להתמודד איתה: שחיקת אמון הציבור בצה"ל, ובעיקר בפיקוד הבכיר שלו. לתופעה זו, שהתעצמה מאוד אחרי מלחמת לבנון השנייה, יש השלכות שליליות מרחיקות לכת על המוטיבציה של חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים, על הנכונות להתגייס ולשרת ביחידות לוחמות ועל נכונות הדרג הפוליטי לקבל החלטות קשות. בעיה זו, בהצטרפה לרגישות-היתר שמגלה הציבור לאבידות חיילים, פוגעת בכושר הלחימה ובערכי הלחימה של צה"ל, ובסופו של דבר גם לאבידות מיותרות.
חשוב לציין שאשכנזי לא נאלץ להתחיל מבראשית. עוד בטרם הגישה ועדת וינוגרד את הדו"ח הראשון שלה, עמדו לרשותו מסקנות התחקירים על מלחמת לבנון השנייה שיזם קודמו בתפקיד, דן חלוץ. בנוסף לכך, כבר הייתה על שולחנו תוכנית עבודה יסודית ומקיפה לתיקון הליקויים ולהצטיידות מחדש שהכין סגן הרמטכ"ל קפלינסקי. אשכנזי היה צריך רק להעניק את הליטוש והדגשים האחרונים, ולקבל את האישור העקרוני והתקציבי של הממשלה ל"תפן", תוכנית ההצטיידות והאימונים הרב-שנתית החדשה של צה"ל.
בלי רמטכ"ל-על
גם ההתרחשויות בזירה הפוליטית פעלו לטובת אשכנזי וצה"ל. התפטרותו של עמיר פרץ וכניסתו של אהוד ברק למשרד הביטחון העניקה לרמטכ"ל החדש שני יתרונות: היה לו עם מי להתייעץ ולהתחלק באחריות, וגורם פוליטי רב-עוצמה בממשלה שיתמוך בדרישותיו. השילוב בין ברק כשר ביטחון לבין אשכנזי כרמטכ"ל הוא כמעט אידיאלי. השנים מכירים היטב, מבינים זה את זה כמעט בקריצה ומכבדים זה את כישוריו של זה כבר שנים רבות. אשכנזי מכיר בסמכותו הבכירה של ברק, ושר הביטחון מצידו חש שהצבא בידיים טובות, ולכן אינו מנסה אפילו לתפקד כרמטכ"ל-על.
התוצאה המיידית של השילוב בין השניים היה האישור העקרוני והתקציבי שהעניקה הממשלה לתוכנית "תפן". אחר-כך, בלחצו של ברק, אף נתנה לאשכנזי תוספת תקציב, שמאפשרת לצבא במהלך חמש השנים הבאות לרכוש ספינות ומטוסי קרב חדשים, ובה בשעה לאמן את החי"ר והשריון בסדיר ובמילואים ולצייד אותם בנגמ"שים חדשים ובמערכות התגוננות מפני טילים לטנקים. השילוב בין ברק לאשכנזי מורגש גם בתוצר המבצעי. אבל על כך אי-אפשר להרחיב את הדיבור.
שילוב כמעט אידיאלי: אשכנזי וברק (צילום: דובר צה"ל)
מנוף נוסף, שעמד לרשותו של אשכנזי, הוא העובדה שצה"ל הוא גוף היררכי וממושמע מטבעו, מה שמאפשר לעומד בראש הפירמידה לתת פקודות ולערוך שינויים מרחיקי לכת בזמן קצר יחסית. האתגר העיקרי של הרמטכ"ל הוא לעקוב אחר הביצוע ולוודא שפקודותיו והחלטותיו מתבצעות לא רק כלשונן, אלא גם כרוחן. אחרי שנה בתפקיד אפשר לומר, שלפחות באתגר זה עמד גבי אשכנזי בכבוד. בעיקר באמצעות עבודה מסביב לשעון ועל חשבון שעות שינה ומשפחה. אשכנזי קבע עיקרון, לפיו צה"ל חייב להימצא באחד משני מצבים: בהכנות למלחמה או במלחמה. את הכלל הזה הוא מיישם גם בהתנהלותו האישית ובשיטות עבודתו כרמטכ"ל.
אין כמעט ספק שאשכנזי אישית, וצה"ל בפיקודו, משקיעים מאה אחוז מאמץ. השאלה היא אם המאמץ הזה כבר הביא לתוצאות המבוקשות. למעשה, זו שאלה לא הוגנת, כיוון שלא ניתן במשך שנה לתקן ליקויים וכשלים שהתקבעו במשך כמעט עשור של פעולות שיטור בשטחים. לא ניתן למשל להטמיע בחטיבת חי"ר ערכי לחימה כמו חתירה למגע וטיפול בנפגעים בסוף שלב הלחימה העיקרי במהלך אימון אחד או שניים. גם לא ניתן ללמד מפקד אוגדה לשלוט בכוחותיו ולהניעם בחוכמה בשדה הקרב באמצעות שיעורים בקורס מפקדי אוגדות ותרגיל אוגדתי אחד או שניים.
אבל אפשר להתרשם שזרוע היבשה, מהמטה הכללי ומטה, מאורגנת ומאומנת כיום הרבה יותר טוב ללחימה במתארים מגוונים מאשר לפני שנה. במקום לחימה המבוססת על אפקטים פסיכולוגיים - תפישה בה החזיק הרמטכ"ל הקודם - הטמיע אשכנזי בצה"ל את ההכרה בצורך להגיע להכרעה פיזית של האויב באמצעות קרב משולב, שבו שותפים כמעט בכל זירה ומערכה חילות היבשה, האוויר, הים והלוגיסטיקה.
הימ"חים התמלאו - המילואימניקים עוד מחכים
אשכנזי גם החזיר את המצב שבו המטכ"ל, באמצעות מוצב הפיקוד העליון והפיקודים, הוא מנהל הלחימה הישיר של הלחימה הקרקעית. בתחום הטמעת ערכי הלחימה, כבר ניכר בשטח שיפור ממשי. בעניין זה משקיע הרמטכ"ל הנוכחי מאמץ מיוחד, שכנראה כבר נושא פרי. מחסני החירום של יחידות המילואים התמלאו בציוד חדיש, שעלה מאות-מיליוני שקלים, והמערך הלוגיסטי עבר רפורמה מבנית מקיפה. שיפור חל בעשרות תחומים נוספים, שתקצר היריעה מלמנות אותם.
עם זאת, בעיות היסוד בהן מתחבט צה"ל נותרו בעינן: אשכנזי ומערכת הביטחון לא מצאו עדיין מענה מבצעי וטכנולוגי טוב לבעיית הטרור תלול המסלול. ספק אם די יהיה במערך הרב-שכבתי ליירוט טילים ורקטות, זה שמערכת הביטחון עמלה עליו בעלות אסטרונומית, כדי לפתור את הבעיה.
מבקשים גיבוי מהחברה: הרמטכ"ל עם הדור הבא (צילום: ירון ברנר)
גם הבעיה הנובעת מהיעדר הניסיון וההכשרה המקצועיים של הפיקוד הבכיר עדיין לא נפתרה. לא ברור אם ההכשרות המקצועיות, שכפה אשכנזי על כל המפקדים מרמת מ"פ ומעלה, הן ברמה הרצויה מבחינת התוכן הנלמד ואיכות המדריכים. התרגילים המטכ"ליים והפיקודיים הבודדים שכבר התבצעו, אינם מספיקים עדיין כדי להעניק לאלופים, מפקדי הגיסות (שהוקמו מחדש) ומפקדי האוגדות את הניסיון והמיומנות הדרושים בהנעת עוצבות גדולות בשדה הקרב.
אבל נקודת התורפה העיקרית, המדאיגה כעת את הרמטכ"ל, היא בתחום יחסי חברה-צבא. אשכנזי, וכמוהו מפקדים רבים בכל הרמות, חשים שהם אינם מקבלים מהציבור את הגיבוי והתמיכה שהם זקוקים להם. מס שפתיים רגשני באמצעות התקשורת אינו תחליף, למשל, לצורך בשינוי היחס לשירות במילואים. הצ'ופרים, שחילקה הממשלה למילואימניקים, אינם תחליף לחוק המילואים, שמתעכב כבר שנה ויותר בכנסת.
גם יחסם של ההורים לשירות הצבאי של בניהם ובנותיהם, והניסיונות הבלתי פוסקים שלהם להתערב בתנאי השירות של הילדים, מפריעים לצה"ל להשתקם. הרמטכ"ל מנוע מלהביע תרעומת בפומבי, אבל בשיחות סגורות הוא אומר לא פעם, שבלי שינוי מהותי ביחסה של החברה לצה"ל - אי-אפשר יהיה להשיג תפנית מהותית. בעניין זה שוררת תמימות דעים בינו לבין חברי ועדת וינוגרד. ולא רק בעניין זה. רב-אלוף אשכנזי, אחרי שקרא את הדו"ח הסופי של הוועדה, מאמין שממצאיו מהווים מפת דרכים, שתעזור לו לשקם תפקודית את צה"ל ותסייע לו לקבל תמיכה להמשך תנופת התיקונים. הלוואי.
