עיניים עצובות לרווחה
אריאנה מלמד היתה בטוחה שהיא לא צריכה עיניים בגב כדי למנוע מהילדים שלה להגיע לאתרים פוגעניים. היא לא ידעה, לעומת זאת, שאת העין בגב היא תצטרך כדי למנוע מהאתרים הפוגעניים להגיע לילדים שלה
אני רוצה עוד עין, ואני רוצה אותה בגב. בעצם, לא רק רוצה: חייבת, כמו שאומרים הילדים (למשל במשפט: אני חייב אופניים/ פלייסטיישן/ מסוק מרחף עם שלט.( כל זה כדי להדק את הפיקוח וההשגחה והריחוף התמידי מעל לחייהם, כך שגם בעת שטיפת כלים אראה בדיוק מה קורה בגזרת המחשב.
נתחיל בכך שבהחלטה נחושה שעלתה לי בלא מעט ויכוחים, סירבתי לחבר את המחשב בחדרו לאינטרנט. מובן שמייד הפך האינטרנט למחוז חפץ נחשק, לציון דרך קסום ונכסף בתולדותיו, והבטחתי לו שכאשר יהיה גדול די הצורך יקבל. מתי? שאלה טובה: בערך בגיל .13 "חמש שנים אני צריך לחכות," קיטר, "חמש שנים זה יותר מאינסוף." הקשחתי את ליבי.
בשלב הבא של מלחמת ההתשה ניסיתי לגבש הסדר בר קיימא. בין השעות חמש עד שבע אחרי הצהריים, בימים אי זוגיים, הוא מוזמן לגלוש בסלון, בפינה שבה ממוקם המחשב שלי באורח אסטרטגי שמאפשר להעיף מבט על הנעשה בעודי נכנעת לאחותו, אלופת דמקה בהתהוות, שנהנית לא רק לנצח אלא גם להשפיל אותי עד עפר. אבל למה, למה, למה, קיטר.
התשובה הארוכה היא שמחובתי להגן עליו מפני התרבות בתוכה הוא צומח ומתפתח, ובני דורו, בפעם הראשונה בהיסטוריה של יחסי הורים וילדים, זקוקים להגנה מפני התרבות אולי אפילו יותר מאשר הם זקוקים לחשיפה אליה. כשמבינים את זה, כשמוכנים לקבל את המאמץ הנוסף הכרוך בהגנה הזאת, ברור שאין דבר כזה "זכותי לגלוש בפרטיות,"
כמו שאין דבר כזה "זכותי להסתובב בעולם בפרטיות מוחלטת לגמרי לבדי בגיל שמונה."
יש גם תשובה קצרה: כי זה לא מתאים לנו.
בעברית אין מקבילה נאה ל־,inappropriate ערך שילדים אמריקאים מפנימים כשהם נמנעים, למשל, מלחשוף ישבנים בצחוק לפני מבוגרים, לחטט באף בפומבי או לצפות בערוץ טלוויזיה אלים במיוחד.
כשאימצתי את "לא מתאים לנו" כתיוג־על, נדרשתי להסביר פעם אחר פעם למה בדיוק: השנים חלפו, ואיכשהו השתרשה בשניהם הכרה פחות או יותר מה מתאים ומה לא, עד כדי כך שהם יכולים להצביע בעצמם על התנהגויות שאינן מתאימות לנו: זה לא אומר שלא ינסו כל אחת מהן לפחות פעמיים, או עשרים, עד שיימאס להם.
בסופו של דבר הוא נאלץ לחיות עם ההסדר הכפוי. חודשים ארוכים היתה כל הדלקת מחשב מלווה ב"מתי כבר יהיה לי אינטרנט בחדר," וכשצפיתי בנוהגי הגלישה התמימים שלו התפתיתי לא פעם להיות נדיבה וקסומה ולסדר לו נתב בהפתעה, רק כדי לראות את העיניים הבורקות משמחה עילאית ולשמוע (בשמץ של אכזבה) שאני האמא הכי מתוקה שיש. הזכרתי לעצמי שיהיה קשה יותר לנתק את הנתב מאשר לוותר עליו מלכתחילה, וחיכיתי: רק לא זכרתי לסדר לעצמי עין בגב.
וכך, בעודי מייצרת פחמימות מורכבות לארוחת הערב כשהטף הזמין מג'דרה, שמעתי פתאום קול קטן וקצת מבוהל ומאוד מבויש אומר, אמא. אמא. משהו לא טוב קרה במחשב. מה קרה, שאלתי מהכיריים, נכונה להעניק תמיכה טכנית בשלט־רחוק, אבל הוא שתק פרק זמן ארוך במיוחד לפני שאמר: לא יודע. את צריכה לראות. באמת שזה לא בגללי. ניגשתי למסך. קבוצה גדולה של בחורים ובחורות ערומים לגמרי ריצדו עליו בעודם עושים מעשים מאוד מגוונים זה בזה. הוא כבר ראה בני אדם בלבוש חוה בחייו, בעבודות אמנות או בתלת מימד, אבל מעולם לא נחשף למעשים הללו, שבן שמונה באמת לא אמור לראות. "זה לא בגללי," פעה כשכיביתי. "אני לא יודע איך ה... האנשים הגיעו למסך."
"אמא, משהו לא טוב קרה במחשב" (צילום: Index open)
זה בסדר, אמרתי לו. אני שמחה שהבנת שזה לא מתאים לנו. וברור שזה לא בגללך הוספתי. נראה שזה מטריד אותך ובכל פעם שיופיע על המסך משהו שמטריד אותך אתה יכול מייד לומר לי ואנחנו נטפל בזה ביחד. אינני יודעת כמה זמן צפה בני באורגיה פרועה. ברור שלא יותר משלוש דקות, מאז העפתי עין לאחרונה על המסך ופניתי לפרוס בצל. ברור שגם שלוש דקות הן הרבה, הרבה יותר מדי. אולי טעיתי בהחלטתי לא לדבר על מה שראה ולהסביר את המעשים, אבל למרות שבביתנו נהוגה פתיחות מקסימלית בכל דיון על ענייני הגוף האנושי ויכולותיו, מין קבוצתי הוא נושא שפשוט לא מתאים לנו. לא עכשיו. לא אי פעם.
חלפו כמה שבועות שבהן בני הדליק את המחשב כל פעם בחשדנות, כאילו חשש שהערומים יקפצו מן המסך ויאחזו בציציות ראשו. כשהבין שזה לא יקרה, ראיתי שמדי פעם הוא עושה גוגל ומוסיף במהירות משהו למועדפים שלו וממזער את הדף. לפעמים הביט בי במבט הזה שאומר, אני מקווה שאמא לא ראתה. גם בהיעדר עין בגב הגיעה העת לשיחה.
אז מה יש לך במועדפים, שאלתי: לא הצצתי לו, כי גם בתנאי הפיקוח ההדוקים שלי בכל זאת מגיע לו קמצוץ של פרטיות והרבה מאוד אמון. סומק הציף את לחייו: מאיה בוסקילה, לחש. רציתי לברר מדוע הוא מסמיק. המבוכה גברה, והיה ברור שהסוד יילחש באוזני רק בחיבוק־כרבול שכזה לעת ערב, וכך היה: "אני מתבייש כי היא קצת ערומה," אמר הילד. מה זה קצת ערומה, שאלתי - והוא הוביל אותי אל המועדפים שלו ובהם קליפים של מאיה בוסקילה במחשופיה הנדיבים כל כך והוא אמר, הנה. זה נקרא קצת ערומה, ואני חושב שזה לא מתאים לנו.
התגובה הראשונה שלי הייתה מין הממממ ארוך ובלתי חייב כמו של פסיכולוגים. נדרשה דקה לחשוב: בסופה אמרתי לו שלא מתאים לנו להתלבש ככה, אבל לא נורא אם נביט ונקשיב לקליפים של מאיה בוסקילה, שהייתה יכולה להיות זמרת נפלאה אם לא הייתה צועקת כל כך.
אז למה היא כמעט ערומה, תבע לדעת כשהבין שהמועדפים שלו בטוחים ומוגנים מפניי. התשובה הארוכה היא כזאת: ילד יקר שלי, אתה גדל בעידן שבו מוכרים מוזיקה בעיקר באמצעות סקס, ומאיה בוסקילה עושה את מה שעושות רוב הזמרות בנות דורה שמחצינות את מיניותן בכל דרך אפשרית, ואני בכלל לא בטוחה שהיא ממש אוהבת את זה, אבל אלה הם פני התעשייה, ואני רוצה להאמין שיום אחד לא תזדקק לגירוי הזה כדי להעריך מוזיקה טובה, אבל אני לא בטוחה שזה יקרה. התשובה הקצרה, שבה בחרתי, היא - לא יודעת.
כך שאם מאיה בוסקילה קוראת את מכתבי המעריצים שלה, היא תמצא ביניהם בימים הקרובים אחד בכתב ילדותי גדול ובו נאמר כך: שלום מאיה. אני אוהב אותך ורוצה שתבואי לבקר בבית שלנו בקיבוץ. למה את תמיד כמעט ערומה במחשב של אמא? אם לא תהיי ערומה אולי אמא תקנה לי אינטרנט לחדר שלי".
עוד משהו
תוכנות גלישה בטוחה: לא מאמינה בהן כתחליף להשגחה. מניסיונם של הורים שבדקו, אי אפשר לחסום את כל אתרי הסקס בפני בני השמונה, וגם אי אפשר למנוע מהם להגיע לשם בהקלקות תמימות לגמרי על לינקים תמימים לכאורה במאגרי משחקים לילדים.
עין בגב: בעצם, כבר המציאו משהו דומה, רק שלא יישמו אותו בארכיטקטורה אזרחית. הפאנאופטיקון, מבנה שהגה הפילוסוף והמשפטן ג'רמי בנטאם באנגליה במאה ה־,18 הוא מין אי מרכזי בלב בניין עגול שסביבו מתנהלים חייהם של אנשים. האנשים הם אסירים.
מג‘דרה: בגרסה הגלילית הבורגול מחליף את האורז, וככה יש פחות עבודה. חומרים: כוס עדשים חומות מושרות במים לשעתיים ושטופות, כוס בורגול עבה מושרה לשעתיים במים ומסונן, בצל גדול פרוס לטבעות, מלח, כמון, מעט פלפל שחור גרוס, שמן זית. בסיר קטן מבשלים את העדשים עשרים דקות, עד שהן מתרככות מעט, ומוסיפים מלח רק בסוף. מסננים. מטגנים את הבצל עד שישחים יפה, מערבבים עדשים ובורגול מסוננים ובצל מטוגן עם השמן שבו טוגן, מתבלים ומספרים לילדים שתבשיל של דגנים וקטניות נותן המון חלבון.
לטורים הקודמים של אריאנה מלמד:
