עברנו מ"אני" ל"אנחנו", ואז - לדירה אחת
אחרי כמה ימים של הובלות, סידור מחדש של הארונות והתארגנות, התמזגו חיינו. בדרך גיליתי שלפעמים עדיף לחיות עם בן זוג מאותו המין, שהשכנים החטטנים בסוף נרגעים, ושהצעד שנראה לי רחוק ומאיים הוא בעצם הכי טבעי בעולם
זה התחיל במעבר די מהיר מ"'אני" ל"אנחנו", שבא לידי ביטוי בכל כך הרבה רמות ומובנים. כבר סיפרתי לכם שהחבר'ה צוחקים ואומרים שאני לסבית, ובינינו, הם כנראה צודקים. בניגוד לבדיחה הידועה, לנו זה לקח שבעה חודשים כדי להחליט סופית על המעבר, אבל אנחנו גרים יחד פחות או יותר מהדייט הראשון.
בפעם הראשונה בחיי, אני ממש עובר לגור עם מישהו. בתור אחד שעזב את בית ההורים מיד לאחר הצבא וחי לבד מאז, אני חייב להודות שזה די מוזר. מצד שני, זה מרגיש כמו הדבר הכי נכון בעולם. חיכינו שבעה חודשים לעשות את הצעד הרשמי, בגלל שזה מפחיד ואולי גם בגלל הפחד מהתגובה של הסביבה, ולאט לאט היה לי זמן להסתגל לנוכחות היומיומית של אלון. אבל עכשיו, כשברור לאן הדברים הולכים, אפילו החברים שלי, שבדרך כלל מזהירים אותי מהמהירות המופרזת בה אני מנהל את חיי, מודים שהגיע הזמן.
למרות שמדובר רק בהליך טכני, בעוד שהשינוי קרה מעצמו כבר מרגע שנפגשנו, יש משהו מפחיד במעבר לגור ביחד, וגם במשפחת איתן-סנדרוביץ' המתהווה נרשמה התרגשות לקראת המעבר. אלון הודיע שהוא מוותר על החדר בקיבוץ, וכך התחיל הזינוק למרתון המטורף הזה, שבסופו הוא התמקם בדירה שלי, שברגע אחד הפכה להיות שלנו.
יש הרבה יתרונות בזוגיות חד-מינית, ואפילו ההומופובים הגדולים ביותר יהיו חייבים להודות שלפעמים להיות הומו זה הרבה יותר נוח. קחו את עניין הבגדים לדוגמה. מעולם לא הבנתי אנשים שקונים רק מותגים ומסרבים ללבוש בגדים נטולי תווית יוקרתית ותג מחיר מופקע, ופתאום אני גר עם אחד כזה. הארון שלנו מאיים להתפקע מרוב בגדים חדשים שיוצרו בעמל ע"י ילדים אומללים בסדנאות היזע ונקנו בעמל עוד יותר גדול על ידי אלון בחנויות היקרות.
בכל פעם שאני פותח את מגירת התחתונים, למשל, אני מגלה שם את הסווש של נייקי, מחייך חיוך צ'שר של ילד אסייתי המשתכר סנט אחד לשעה. ובכל זאת, ולמרות ההתנגדות הטבעית שלי לניצול העובדים המחפיר והכלכלה המותגית המעוותת בכל צורה, אתם חייבים להודות שלקום בבוקר ולגלות שהארון שלכם גדל בן לילה, בלי שחשבון הבנק שלכם נפגע מכך, זו בהחלט סיבה לחזור ולהאמין בפיית השיניים. מרושעת, נצלנית, דורסנית ותאגידית, אבל עדיין פיה.
הקרב על טמפרטורת המזגן
הבגדים הם רק ההתחלה. אתם בטח מכירים את הוויכוח האינסופי בין גברים לנשים, באחת מהשאלות הקשות ביותר שידע המין האנושי - להדליק או לכבות את המיזוג. הקרבות האלו בין שני המינים מגיעים לכל מקום: לקיוביקל בעבודה, לאולמות ההרצאות באוניברסיטה, אפילו לארוחות המשפחתיות הגדולות ביום שישי. אבל בבית?! אתה חוזר הביתה מהעבודה, מיוזע ועייף, רק כדי לגלות שהטמפרטורה בסלון היא 200 מעלות צלזיוס והחברה שלך מצונפת קטנה-קטנה בפינה ורועדת מקור. ובקיץ הלוהט, כשאתה נמס באיטיות אל תוך הספה, היא מתעקשת לא להדליק את המזגן. אצלנו העניינים הרבה יותר פשוטים, לשמחת חברת החשמל.
אלו רק שניים מהעניינים שהופכים זוגיות חד-מינית לנוחה יותר. אז נכון, כזוגות חד-מיניים אנחנו עדיין צריכים להתמודד עם מערכת לחצים הומופובית שמופעלת ללא הרף מהסביבה, אבל לאט לאט אנשים מבינים שעדיף להם להשאיר את האף מחוץ למיטה שלנו ומתחילים להבין שאין ברירה, אנחנו כאן ואין לנו שום כוונה ללכת לשום מקום. כמו השכנה החטטנית, שנדהמה לגלות שאלון ואני לא סתם שותפים לדירה, וטרחה להפגין את חוסר שביעות הרצון שלה מההומואים שפתאום צצו בדירה 1. אבל שבוע מאוחר יותר, כשהסופלה של אותה גברת צנח במפגיע וסירב להתרומם, היא ידעה בדיוק על איזו דלת לדפוק כדי לקבל עצה. למחרת, כנראה בעקבות סשן אפייה מוצלח, היא צלצלה שוב בדלת ועמדה עם מגש גדול מלא לחמניות תוצרת בית ומבט מתנצל בעיניים.
העציצים נהנים מרגעי חסד אחרונים בקיבוץ
אז זהו זה. חוץ מהעציצים שעדיין נהנים מרגעי חסד אחרונים בקיבוץ לפני שיגיעו אל מותם ברמת גן, אפשר לומר שהחיים שלנו התמזגו לאחד. הגענו לשלב המכונן הזה, שכמו טיסה משותפת לחופשה בחו"ל או הערב הראשון בו אתה מפגיש אותו עם ההורים שלך, מסמל קפיצת מדרגה משמעותית ביחסים בינינו. לכן ודאי תבינו למה התרגשתי מאוד כשהתקשרתי לאחותי וביקשתי ממנה להכין לי שלט חדש לדלת: "כאן גרים בכיף טל ואלון (אין כניסה לחתולים ומתרימים)".
