נערת האודישן
חולמים לכבוש את המסך? הכתבה הזאת לא בשבילכם. וגם לא הסירובים, הדחיות, התסכול, הייאוש וההתפכחות. המסע בג'ונגל הליהוקים והסוכנים ושאר הדברים שלא מראים בטלוויזיה
אני מקלידה את הכתובת: בדף הבית מתנוססות תמונות של בחורות שההיאבקות היחידה שהן מכירות זה להוציא את החוטיני מהחריץ. טל מציע להיפגש בדירה שלו.
יותר מדי שחקניות צעירות מקבלות הצעות מהסוג הזה, ויותר מדי מהן עושות כמוני והולכות לשבת על ספה ישנה עם שני בחורים מגולחים למחצה, בני 30, מהסוג שלובש חולצות נקיות מדי. הם נראים יותר עמק הסיליקון מסרסורים, אבל עם העובדות קשה להתווכח. "ספרי לנו קצת על עצמך", מבקש ירון, השותף. "לא הצלחתי להבין", אני שואלת בתמימות מזויפת, "אם מדובר במשהו עם נימה פורנוגרפית".
"לחלוטין לא", מכריז טל. "זה אתר לחובבי היאבקות, אבל אם יש אנשים שנכנסים לאתר למטרות אחרות אני לא יכול למנוע את זה". ואיך זה יעזור ליכולות המשחק שלי? ירון: "זה ניסיון של יום צילום. יש פה אווירה נחמדה, ואם זה יותר נוח לך את יכולה להביא חברה שתשתתף איתך". טל: "זה כסף טוב
ואת יכולה להיות בטוחה שאנחנו לא מראים את הסרטונים בארץ, בדיוק כדי להגן עליך". וירון מסכם: "סך הכל, גם אני לא בטוח שאמא שלי תשמח לדעת על האתר הזה".
כתבת "7 לילות", לירון שמם, מגלה שאם פעם היינו עם הספר, היום אנחנו אומת האודישנים. לפעמים זה מרגיש כאילו כולם בדרך לטלנובלה, מופיעים בפרסומות, או בדיוק הודחו משעשועון. הנוער של דור ה- SMS משוכנע שהשתתפות בריאליטי היא הדרך המקובלת להכיר אנשים חדשים.
אבל איך זה עובד מאחורי הקלעים? איך נראים חייו של מי שמנסה להיכנס לשואוביז בלי סוכן חזק או ייחוס? עד כמה אפור יכול להיות עולם שמתמחה בלנצוץ? כדי לבדוק את העניין התחלתי ללכת בדרך הארוכה מהספה בסלון אל הטלוויזיה. כל מה שהיה לי זה כמה תמונות שצלם המערכת הצליח לגרד מהפרצוף שלי, ונחישות.
הסיפור המלא - בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"
