השירים יפים ברובם ונחמדים במיעוטם, והם מעובדים באופן יצירתי, למשל ב''תחנת הרדיו הישנה'', הנפתח בכינורות, מיד עובר לקצביות הראפ ולבסוף מנופח באווריריות בטרומבון של אבי (א.א. קול) שניידר, שמלווה להפליא את האלבום. וכך גם ''ראיתי מלאכים'' השקט והמצוין, שבו הדרה מוסיפה לקלידים שלה בין השאר מפוחית מחממת, ואריה נפתלי מוסיף לכלים את גיטרת הפדל סטיל"
בשנת אלפיים, נעדרת ניסיון מוזיקלי אבל בוערת, הדרה לוין-ארדי הפכה למוזיקאית. היא ניגנה על פסנתר באומץ שחיפה על המחסור (הזמני) במקצועיות, הופיעה עם שירים באנגלית שכתבה והקליטה, וכשחברות התקליטים התעלמו – הוציאה אותם בלעדיהן. וכך יצאו כשמונה אלבומים (תלוי איך סופרים, כמה מהם הוציאה מחדש עם חידושים ותוספות) כשבשלב מסוים, במקביל להצטברות הקהל, חברה אליה חברת תקליטים ממוסדת ("עננה"). עכשיו היא מוציאה את "כאילו אין מחר" – אלבומה הראשון שכולו שירים בעברית.
מלבד השפה, גם המוזיקה התחדשה, והפעם האקספרסיביות הנשית שלה מתמקמת במחוזות של ראפ והיפ-הופ עם שמץ מזרחיות. העברית מתגמשת בטבעיות לתוך הסגנון הזה והיא משחקת תפקיד כפול – ספקית תוכן והיותה חלק מהצלילים. הגודש שאפיין את הדרה לא התמעט בעברית, אבל קיבל רמזורים שמאירים את מה שהאנגלית ערפלה במתכוון. וכך, למשל, העברית דורשת להתחייב ולהכריע אם השיר מושר בזכר או בנקבה.
לוין-אדרי. קושרת במיומנות בין מילים למיניות (צילום: דורון עדות)
ברוב השירים נבחרה נקודת מבט של גבר ששר לאישה, והניגוד בין הגיבור הגברי של השיר לזמרת – יוצר עניין. כמו באלבומיה הקודמים, גם באלבום הזה הדרה קושרת במיומנות בין מילים למיניות. בעברית זה נשמע: "אני אהיה לך גוף ראשון זכר" (בשיר "מילים, מילים, מילים"), וזה הולך ומתחמם, כולל אנחות חד משמעיות בשיר "גרפיטי".
השירים יפים ברובם ונחמדים במיעוטם, והם מעובדים באופן יצירתי, למשל ב"תחנת הרדיו הישנה", הנפתח בכינורות, מיד עובר לקצביות הראפ ולבסוף מנופח באווריריות בטרומבון של אבי (א.א. קול) שניידר, שמלווה להפליא את האלבום. וכך גם "ראיתי מלאכים" השקט והמצוין, שבו הדרה מוסיפה לקלידים שלה בין השאר מפוחית מחממת, ואריה נפתלי מוסיף לכלים את גיטרת הפדל סטיל. קולה העדין משתנה ומגוון, למשל בשיר "הניצוץ" שבו הוא עולה גבוה באופן ילדותי, בהתאם למילים המרגשות המספרות על ההורים שזיהו בילדותה את הניצוץ שלה, וליטפו אותו.
בוא אלי קהל נחמד
גם ההפקה מלטפת אותה, לא במובן הרך אלא בחום הצלילי. המפיקים-המעבדים הם: יונתן (ג'וני הקטן) גולדשטיין, נעמן טל, הדרה עצמה ואדם ג'יימס לוין-ארדי – הבן שלה, שגם ניגן, הלחין חלק מהשירים וחותם את האלבום ביצירה אינסטרומנטלית שיצר "אפילוג: קריאת חצות". המשפחתיות מוסיפה לאלבום מימד אינטימי מרגש ומרחיבה עוד יותר את טווח התעופה החופשי של הדרה.
ותוך כדי מעוף, במודעות עצמית שנונת ביטוי, היא כבר מנסחת את הביקורת
של עצמה ומאלצת את המבקרים לצטט אותה: "יגידו שאת ברייק-ביט, היפ הופ, פולק ואר-אנד-בי, מהבית ספר הישן עם נגיעות באינסופי. ובמסורת הדיון יגידו המילים שלך יפות אפילו... ואיך משומקום פרצה בסערה, עצמאית בשטח בעולם משל עצמה... יביאו בשמות כמו מייסי גריי ואחרים, ואת בכלל תמיד אהבת יותר בנים. תרגיעי, בייב, יותר מדי שירים בכל אלבום"... ("קצת אחרת"). והיא עונה להם, למבקרים, ובמקביל מפלרטטת עם הקהל: "בוא אלי קהל נחמד, אני שלך בכף היד. חבק אותי, תגיד שבעברית אתה אוהב אותי, ותן לעוף חופשי" ("סלב אלטרנטיבה").
ובתוך החופש הזה, היא נשארת צנועה. "תתחיל להתכתב עם הטובים ממך. תתן כבוד, תגיד תודה, ואז תיקח פנייה חדה, תתחיל מהתחלה" – היא מייעצת ומעידה על עצמה בשיר הפותח, "הראפ האחרון". כן, תמיד להתחיל מהתחלה. לא להתקבע. לחדש בהרפתקאות. הדרה לוין-ארדי מסרבת להשתעמם, ולכן היא כל כך מעניינת.
