רוב האנשים המבוגרים מסתכלים על החיים בצורה די מיובשת. הם רואים טלוויזיה וחושבים שהם רואים את החיים. זה נובע כנראה משעמום. תסכול ושעמום.
ההתמכרות לכסף עושה אותנו חולים. וזה מצחיק, כי כסף הוא לא המצאה אלוהית: אנחנו המצאנו את זה, ואנחנו גם אלה שסובלים מזה. יש אנשים שלא רוצים לעבוד אלא רק להרוויח, אז הם מתעסקים בבורסה במקום למלא את החיים שלהם בתוכן. כשאתה אינפנטיל, כמוני, לא אכפת לך אם יש כסף או אין כסף.
היה לי קשה בתור ילד. לפני 10 שנים אבחנו אצלי דיסקלקוליה, שזה כמו דיסלקציה רק של מספרים. בשביל ילד זה אסון. אתה מבין שמשהו אצלך לא בסדר, אבל לא יודע מה ולמה זה קורה לך. המוזיקה עזרה לי לצאת מהתסבוכת הזאת, וכמו שאיזה פרופסור בלגי אמר לי, "לפחות אתה משוחרר מהכלא של ההיגיון".
כשהתחלתי לעשות מוזיקה, לא היה מקובל שאמן יהיה כועס. מקסימום היה מותר לכעוס עליו. אבל מה לעשות שהייתי צעיר ועצבני.
הביקורות הצוננות עזרו לי להבין את המציאות. ב־1978, כשהוצאתי את התקליט הראשון שלי, התגובות נעו בין התעלמות מוחלטת לקטילות איומות. המציאות
המקומית היתה אז כל כך פשוטה, שאפילו לא נעלבתי: הבנתי שהקהל הישראלי עדיין לא מוכן למה שעשיתי ב"פלונטר", ושאין לי סיכוי לעשות כאן את המוזיקה שלי. אז נסעתי לאמסטרדם עם סמי בירנבך, מלכה שפיגל וברי סחרוף, והקמנו את מינימל קומפקט. אני לא יודע אם היינו אמיצים או מפגרים, אבל חשבנו שאנחנו יכולים לכבוש את העולם. ככה מצאנו את עצמנו יום אחד בתחנה המרכזית של אמסטרדם, מסתכלים אחד על השני בלי לדעת לאן ללכת. אף אחד לא חיכה לנו, אבל זה הרגיש לנו נכון. זאת היתה תחילתה של תקופה מטורפת.
יצירה לא יכולה להישאר סטטית. כמו שצייר לא מצייר כל יום את אותו הציור ובמאי לא עושה שוב ושוב את אותו הסרט, ככה גם מוזיקאי משתנה עם הזמן. הקשר היחיד בין המוזיקה שעשיתי לפני 30 שנה למוזיקה שאני עושה היום הוא אני.
הזמרים של היום שרים כמו זקנים. זה ממש מדכא. אני מת לצעוק להם "היי, תתעוררו! אתם צעירים! מה יש לכם?".
משהו נורא קורה היום במוזיקה הישראלית. כולם מכוונים למיינסטרים כדי להיכנס לפלייליסט של גלגל"צ. למה לאנשים לעשות תקליט לרדיו? אני באופן אישי מעדיף שאנשים יקנו את התקליט שלי ויקשיבו לו מאשר שהמוזיקה שלי תלווה אותם בפקקים.
הפסאדה הפכה לחשובה יותר מהתוכן. הרצון של יוצרים צעירים להצליח גורם להם לחשוב שאם מפרסמים את התמונה שלהם בעיתון או מראים אותם בטלוויזיה, זה מספיק. בגלל זה הם מתעסקים ביחסי ציבור יותר מאשר באמנות שלהם. תקראו לי מיושן, אבל בלי תוכן זה לא שווה כלום.
באופן כללי, ישראלים נוטים לאבד פרופורציות לגבי גודל ההצלחה שלהם. נו, אז אתה אמן נורא מפורסם בארץ ואנשים ברחוב מצביעים עליך. ביג דיל.
מוזיקה לא עושים לבד. עושים אותה עם אנשים. ואם מוצאים את האנשים הנכונים, אז העשייה המוזיקלית מדהימה. מצד שני, כשעובדים ביחד צריך גם לדעת לוותר. זה שאתה עומד במרכז לא אומר שאתה הכי חשוב.
עם ברי סחרוף יש לי חיבור אבסולוטי. נולדנו באותו התאריך, ה־7.7, וגם הדרך שבה השמות שלנו מתחברים – פורטיסחרוף – אומרת הכל. אנחנו כותבים את הטקסטים ביחד ומלחינים את המוזיקה ביחד, כאילו שמדובר באדם אחד. זה לא קורה לי עם אף אחד אחר. אבל בכל זאת רצוי שלא נעבוד כל הזמן ביחד, כי אנחנו גם חברים טובים.
הצלחה של הופעה לא תלויה רק באמן או בלהקה. את האנרגיה שיש בהופעה מייצר גם הקהל. אני לא צריך שיצעקו לי "משוגע": אני צריך שהקהל ירגיש את מה שאני מרגיש.
כתיבה זה משהו נורא אישי. אני אף פעם לא כותב שירים לתקליט: אני כותב כי אני חייב לכתוב, כל יום, כי בלי זה אני פשוט אתחפף.
ברגע ששיר יוצא, הוא כבר לא שלך. כל אחד יכול להשתמש בו בדרכו, ובמקרה שלי, אנשים נותנים לפעמים לשירים שלי פרשנויות שאני אפילו לא חשבתי עליהן.
הכוח שמניע אותי היום הוא אותו כוח שהיה לי כשהייתי צעיר, רק משוכלל יותר. זאת אותה תחושת ראשוניות שליוותה אותי אז, והדרך היחידה להגיע אליה גם היום היא קצת ילדותית. בכלל, הרבה אנשים אומרים לי להתחיל להתנהג לפי גילי. גם הילדים שלי.
בן אדם צריך להיות קצת אינפנטיל בשביל להיות מאושר. יש דברים שאפשר לראות רק דרך עיניים של ילד.
משפחה נותנת לך שלווה. שנאתי להתרוצץ בלילות כשהייתי רווק. זה תמיד היה נמשך עד שעות מאוחרות, ואני בכלל אוהב לקום כל יום בשש בבוקר. החלקתי לחיי המשפחה בלי הרבה בעיות, וזה הדבר הכי טוב שקרה לי. כשאתה מאורגן, אתה יכול לעשות מוזיקה. אם היום הייתי רווק, אולי לא הייתי ממשיך לעשות רוק.
פורטיס בעיצומו של סיבוב הופעות ברחבי הארץ. ההופעה הקרובה במועדון "קמלוט הרצליה" ב־23 בפברואר. לפרטים: 9588993־09
