תאוות הבצע חזקה מהרגולציה

רמת הרגולציה ורמת האכיפה שלה בשוק ההון הישראלי עלתה מאוד בעשור האחרון. במישור של הרגולציה נחקקו חוקי "יסוד", שהניחו תשתית מוצקה לקיומו של שוק הון מוסדר: חוק הייעוץ, העוסק בייעוץ פיננסי לציבור ובניהול תיקי השקעות עבורו; חוק קרנות הנאמנות, על התקנות המרובות שנוספו לו מאז; מערכת החוקים שנבעה מרפורמת בכר, ועוד.

האם כל אלה סייעו לפיתוחו של שוק ההון ולהתנהלותו הנכונה? התשובה היא כן. האם די בכל אלה? התשובה היא - לא. ומדוע לא? כי בישראל יש עדיין בעיות קשות של רגולציה, ויש גם בעיה בעצם החשיבה שהרגולציה היא חזות הכל.

קיימת בעיה קשה של חוסר תיאום ברגולציה בין תחומי הפעילות השונים - תיקי השקעות, קרנות נאמנות, תעודות סל, קופות גמל ופנסיה. חוסר התיאום נובע לעתים מ"מקריות היסטורית", ובעיקר - מקיומם של כמה מפקחים על מוצרי שוק ההון.

ישנה בעיה נוספת של היעדר סדרי עדיפויות: יש מקומות שבהם מתקיים עודף רגולציה, ויש מקומות שבהם מתקיים חוסר רגולציה. חייבים לקבוע סדרי עדיפויות בתוכנית רב-שנתית, ולא לפעול כאילו הכל חשוב באותה מידה. מבול הרגולציה בכל התחומים מקשה מאוד על בתי ההשקעות לעכל ולהפנים אותה.

לדעתי, יש להקים רשות אחת מרכזית של פיקוח, במקום המבנה המפוצל כיום בין לפחות שלושה גופים, וזאת - הן כדי ליצור סינכרוניזציה ברגולציה, והן כדי ליצור סינכרוניזציה באכיפה, כדי להשיג תמונה כוללת אצל מפקח אחד, במקום מידע מקוטע הנמצא בידי כמה מפקחים. עם זאת, יש להיזהר מהענקת עוצמה אדירה בידי גוף אחד, ולכן צריך לסייג את ההמלצה בשורה של מגבלות שיוטלו עליו, ואפשרות של המפוקחים להתמודד מולו. בעיית ניגודי העניינים קיימת ומובנית בשוק ההון, אם נרצה או לא נרצה. מספיק שמנהל השקעות מופקד על יותר מלקוח אחד, וכבר יש פוטנציאל לניגוד עניינים ולהעדפה אפשרית של לקוח אחד על אחר. ובדיוק בנקודת המפגש הזו, שבה נפגשים הרגולציה והמציאות, נכנסת האתיקה והשקיפות.

הרגולציה אינה תשובה לכל

ניהול השקעות הוא תחום שכל כולו בנוי על אמון ועל אמינות. ההחלטה בידי מי נפקיד את תיק הנכסים הפיננסיים שלנו נופלת רק מן ההחלטה בידי איזה רופא נפקיד את חיינו לפני ניתוח מורכב. מאותו רגע שאנו מכירים בכך שהרגולציה, על כל החיוניות שבה, אינה התשובה לכל - עוברת נקודת הכובד אל האתיקה והשקיפות.

לכאורה, אם זה כל כך חשוב, הרי מטבע הדברים, הכל מבינים את החשיבות. מנהלי ההשקעות מבינים שצריך לנהוג בהשקעותיהם וכלפי לקוחותיהם באופן אתי, הגון ושקוף; והלקוחות מבינים שהם צריכים לבחור את מנהלי ההשקעות שבידיהם הם מפקידים את גורל חסכונותיהם, על בסיס עמידה בקריטריונים אלה של אתיקה, הגינות ושקיפות, בנוסף לעמידה בקריטריון המקצועיות, כמובן.

הלוואי. בפועל המצב רחוק מלהיות כזה - משני צדי המתרס.

מנהלי ההשקעות בישראל, ולא רק בישראל, טרם הפנימו את החשיבות של ההתנהלות האתית וההגונה, גם משום שהלקוחות לא נותנים דין וחשבון לעצמם לגבי ההחלטה שלהם בידי מי להפקיד את ניהול כספיהם.

תאוות בצע קיימת משני צדי המתרס, כי זה מה לעשות, חלק מהטבע האנושי. אבל ממנהלי ההשקעות אפשר היה לצפות שיתגברו על "יצרם" ויתנהגו באורח הגון ושקוף, כי זה פשוט אמור להשתלם להם - בתחום שכל כולו אמור להיות מבוסס על אמון בין מנהל ההשקעות לבין לקוחותיו, ושאמינות מנהל ההשקעות היא אבן יסוד בו.

הפתרון - חינוך לצרכנות פיננסית נבונה

וכך, בישראל יש לא מעט גופים מקצועיים ברמה טובה יותר או פחות, אבל יש מעט מאוד גופים שאפשר לומר עליהם שהם מתנהלים באופן הגון, שהם שקופים, שהם אתיים, ושהם באופן הבסיסי ביותר - פשוט ישרים.

את זה לא תפתור שום רגולציה. את זה יפתור, וגם זה באופן חלקי (אינני משלה את עצמי) רק חינוך. בראש ובראשונה - חינוך הציבור. לא מדובר רק בהבנה פיננסית משופרת על ההבדל בין קרן נאמנות לקרן השתלמות. אלא חינוך הציבור לצרכנות פיננסית נבונה, שחלק עיקרי בה הוא הבנת החשיבות העצומה הטמונה בהחלטה בידי מי להפקיד את ניהול החסכונות; להבין שמקצועיות הגוף הזה היא שאלה חשובה מאוד, אבל האתיקה חשובה לא פחות.

מרגע שהציבור יפנים זאת, מנהלי ההשקעות יצטרכו לבחור בין תאוות הבצע שלהם, לבין מאגר הלקוחות.

• הכותב הוא מנהל ההשקעות הראשי ובעלים של בית ההשקעות מיטב