הנרגנים. הגרסה הכתומה

מאז עקירת גוש קטיף, אפשר לראות בבירור כיצד משתלטות הנרגנות והאיבה על חלקים נכבדים בציונות הדתית. אצל מיעוטם, אלו שכבר קודם לכן בחרו בהשקפת עולם בדלנית, משמשת עקירת החבל כדלק על מדורת צדקתם. אצל אחרים זה רפלקס של רחמים עצמיים בוויכוחים בין מנחה למעריב בבית הכנסת בעיר הגדולה.

הבדלנים, שעמונה היא המצדה שלהם, נאחזים בכל אירוע מאז, כעילה להתנגשות. חיילת מדריכה הסדרניקים בקורס בצבא? לא יקום ולא יהיה! זה חלק ממסע ההתעמרות של צבא הגירוש בבנינו היקרים. עוצרים בנות במאחז בשומרון? שלא ימסרו את שמן לשוטרים כי מדובר בשלטון זר.

כל טרוניה מקומית של חייל וחצי הופכת למלחמת עולם. הכול נתפס כחלק ממסע שלם ומתוזמר של השלטון העוין מול כוחותיו של יהודה המכבי. מי שמסניף עלוני שבת וגיליונות של "בשבע", יגלה רטוריקה של איבה גלויה כלפי מוסדות המדינה. כל סרבן או נער גבעות הופך לאסיר-ציון, כל מפגין עצור וכל סרבן לחיצות-יד הוא מרטיר הנעקד על קידוש השם. רוח רעה של מרמור מבעתת ציבור שלם: למה לתושבי שדרות נתנו לחסום את נתיבי איילון ולנו לא? ולמה השופטים בבג"ץ הם כאלה? והתקשורת? נייר צלופן כתום-כהה עוטה את משקפי הראייה של רבים וטובים ורק דרכו הם מביטים על כל העולם. הוא יוצא להם כתום.

התחושות אינן זרות לי בכלל. כל ימני-דתי מרגיש מדי פעם כי הוא שייך למחנה "הפראיירים והתורמים והמתנדבים שלא זוכים לשום תודה אלא להיפך, אפילו מגרשים אותם מהבתים שלהם כמו כלבים וזורקים אותם בקראווילות". אני מודה שרגשות כעס וניכור מעניקים גם לי רצון להתכרבל בשמיכה חמימה של קורבניות ורחמים עצמיים. העולם כולו נגדנו. איזה תענוג להתמכר לגירוד המייסר-מענג באצבעות הרגליים.

אבל חובה להציב מנגד עכשיו עמדה אחרת. זו לא עמדה המתעלמת או מקלה בחומרת עקירת יישובי קטיף ובסכנות עקירה עתידית. זו גם לא קריאה לממלכתיות מופרזת הרואה בכל רמזור, גם כתום מהבהב, את סמל הממלכה ומצדיעה אוטומטית לכל שוטר וחייל.

אנחנו נאבקים על דמותה של המדינה שלנו, ושל הציונות הדתית שלנו, וממילא על מקומה של היהדות במדינת ישראל. אנחנו ממש לא מאיימים שנעצור בכוח את הרוב המחליט בכנסת החלטות הכואבות לנו. עמונה האלימה לא הביאה יותר תוצאות מעצמונה המחבקת, ואין לנו מדינה-ספייר כדי למרוד בה.

רוב בני הציבור הדתי מוכנים להיות "הילדים הטובים" של המדינה הזו, לא בגלל שהם פראיירים, אלא משום שהם יודעים שבלי הילדים הטובים האלה, מדינת ישראל פשוט לא תצליח לעמוד מול אויביה מבחוץ, ומול מכרסמיה מבית.

השקיעה בכעס ובזעפנות חמוצה יובילו את הציבור הדתי למחוזות שרוב אנשיו לא מעוניינים להיות בהם. אנחנו, דתיים וימניים, לא מוכנים להתנתק. אנחנו לא רואים בממשלה אויב, אלא לפעמים יריב, וצה"ל הוא לא "צבא הגירוש" אלא צבא ההגנה לישראל אליו אנו שולחים את ילדינו מתוך תחושת חובה ואחריות, כמו ישראלים רבים.

הדיבורים כאילו אנחנו נותנים הכל ולא מקבלים כלום הם דיבורים ריקים. חלק נכבד מהדוברים של ההבלים האלה הם דחויי-גיוס, פטורי-גיוס ומקוצרי-גיוס שבטוחים שרק הם ותרומתם יצילו את עם ישראל. רבני הבדלנים מחנכים לעימות ולסתגרנות מול כל העולם שבחוץ. על כן גם כשיש טענות בענייני צניעות וזכויות המיגזר הן מייד מועצמות בלי כל מידה. "אם המדינה גירשה אותנו", אומרים כתומי החרד"לים, "נראה לה מה זה. נוכיח להם שאנחנו לא הפראיירים שלהם". וכל המחנה, רבניו, עסקניו וכותביו, נקרא להתייצב לימין המקופח התורן. כולנו תושבי ניר-גנים.

מעבר לכך, צביעת המאבק על עתיד היישובים ביהודה ושומרון בצבעי סכסוך דתי-חילוני, היא חסרת תוחלת, גם מבחינה פרקטית. המאבק צריך להיות פוליטי, חינוכי והתיישבותי. אם רוח המרמור והמסכנות תתגבר ותמשיך לחלחל, היא לא רק תבודד ותנכר את הציבור הדתי ממדינת ישראל, היא פשוט תקל בעתיד את מלאכתם של העוקרים. גם זו סיבה להרים את הראש ולהפסיק לרחם על עצמנו. המצב מספיק גרוע, ברוך השם, גם בלי הנרגנות שלנו.