שוב העניים אשמים
הדרך למיגור העוני לא עוברת במינוי ועדה שסופרת את העניים באופן שונה מזה בו סופרים אותם בדו"ח של הביטוח הלאומי
דו"ח ועדת יצחקי התולה את הגידול בעוני בישראל בעניים עצמם מהווה תעודת עניות, תרתי משמע, לממשלת ישראל ולדרך טיפולה בעוני בישראל.
בתקופה שבה הצמיחה השנתית עמדה על 4.5%, שהאבטלה ירדה בשיעור של 7% והעודפים בתקציב המדינה בשנת 2007 עמדו על 14 מיליארד שקל, לא יעלה על הדעת שאנשים ובהם גם כאלה שיוצאים לעבוד, יחיו מתחת לקו העוני.
מזעזעת לא פחות העובדה שבמקום לרכז את המאמץ בביעור התופעה, העיסוק העיקרי נסוב סביב הוויכוח מהם המדדים הראויים לבחינת העוני, תוך חיפוש אשמים מקרב העניים עצמם. לפי ועדת יצחקי, הגידול בעוני בישראל הוא בגלל "שהעניים מתגרשים יותר מדי, מקבלים החלטות כלכליות שגויות ורצים אחרי מותרות".
העיסוק האובססיבי בבחינת העוני מלמד כי איבדנו את הרגישות החברתית שלנו ובחרנו לעסוק בטפל ולא בעיקר. העובדה שבמעגל העוני נכללת אוכלוסייה שבה לפחות אחד מבני המשפחה עובד, מדאיגה לא פחות, שכן על פי הנתונים כ-40% מהעניים באים ממשפחות עובדות.
משפחות עובדות הן גם אלה שבהן המפרנס העיקרי הוא עצמאי. מדו"ח העוני והפערים בהכנסות ל-2007, עולה כי מספר העצמאים הנמצאים מתחת לקו העוני עלה ב-4.9% מ-2006, לפני תשלומי העברה ומיסים, לעומת גידול של 1.06% אצל השכירים. גם לאחר תשלומי העברה ומיסים, תחולת העוני בקרב עצמאים עלתה בכ-3% בעוד שתחולת העוני בקרב השכירים עלתה ב-1.6% בלבד.
מזה מספר שנים תחולת העוני גבוהה יותר בקרב העצמאים מאשר אצל השכירים לאחר תשלומי העברה ומיסים. ניתן לראות זאת גם כשבוחנים את שיעור הירידה במימדי העוני: אצל השכירים עומד שיעור זה על 31.1% בעוד שבקרב העצמאים שיעור הירידה עומד על 16.4% בלבד, לאחר תשלומי העברה ומיסים.
הנתונים מוכיחים כי הצטרפות למעגל העבודה כמו גם צמיחה כלכלית, אין בהם די אם לאלו לא יתלוו תוכניות ממוקדות לטיפול בבעיית העוני בקרב העובדים, הן השכירים והן העצמאים. מדובר בתוכניות כגון עידוד היזמות בקרב החרדים והערבים, אוכלוסיות הנחשבות לעניות ביותר, יישום התוכניות לעידוד ההצטרפות למעגל העבודה שם, הפחתת שיעור המס על יחידים, ותיקון חוק המכרזים כך שגם עסקים קטנים יוכלו להשתתף במכרזי המדינה והשלטון המקומי.
נראה שבנושא זה מקבלי ההחלטות בוחרים לנהוג כמנהג שלושת הקופים: חלקם לא רואים, חלקם לא שומעים וחלקם פיהם נאלם דום, בעוד אחרים עסוקים בעיקר במלל ופחות במעשה. דו"ח ועדת יצחקי הינו דוגמא מובהקת לכך. בסופו של יום מסקנות הוועדה החזירו אותנו 20 שנה לאחור, כשהדו"ח קבע כי העניים הם שיכורים ומהמרים ובגלל זה הידרדר מצבם לידי כך: "יש מי שמוותר על מצרכי מזון כדי לשתות משקה חריף, אחר מוותר על מזון כי הוא רוצה להמר", לשון הדו"ח. העצמאים הם מעלימי הכנסות ולכן לא מגיעה להם זכאות לקצבת ביטוח לאומי, זכאות בגינה הם משלמים מס כמו חבריהם השכירים: "יש לפרסם את רשימת העניים שהוצאותיהם הכספיות עולות על הכנסותיהם, כדי למנוע מעצמאים שהכנסותיהם נובעות משוק ההון ומט"ח ליהנות מקצבאות ביטוח לאומי", מוסיפים וכותבים שם.
הדרך להילחם בעוני היא באמצעות הפניית תקציב המדינה לערוצים הנכונים אותם יש לטפח, ובעזרת ביטול הקיצוץ בסעיפים שיכולים למנוע את הידרדרות מצבם של עצמאים רבים. דוגמא לכך היא תקציב החונכות לעצמאים הצפוי להיעלם.
כ-25% מאוכלוסיית ישראל נמצאת מתחת לקו העוני. 40% מהם הם אנשים שעובדים למחייתם. תקציב המדינה אמור להתחיל ולתת מענה לאוכלוסיה זאת, ולא לשלוח את הסטטיסטיקאי יצחקי למחפש דרכים עקומות לביצוע ספירת ראשים מחודשת של העניים בישראל.
עו"ד יהודה טלמון, נשיא לשכת ארגוני העצמאים ובעלי העסקים בישראל
