בית המשפט לא זכאי להגנה
כששר המשפטים מאיים ברפורמה, אין להתרגש מדבריו. בית המשפט מעולם לא ניצל את ההזדמנות להושיע את הזקוקים לחסדיו. לפיכך אין להתפלא שהעם לא עומד כעת להגנת השופטים
ההתבטאויות החריפות של שר המשפטים, פרופ' דניאל פרידמן, נגד בית המשפט העליון הפכו דבר שבשגרה. אך למעשה כלל לא מדובר בשני מחנות נצים: ההבדל בין פרידמן לבין מתנגדיו הוא בעיקרו הבדל בסגנון ובמידת התחכום.
כפי שהורגלנו, כנגד גל ההתקפות מבית פרידמן ניצבים שופטי בית המשפט בדימוס, הקמים להגן על מפעל חייהם. המשנה לנשיא בדימוס, השופט מישאל חשין, תוהה להיכן נעלמו "מגיניו של שלטון החוק" - מדוע איש אינו קם להגן על בית המשפט. אך הוא וחבריו אינם צריכים לתהות עוד. בית המשפט העליון הרוויח ביושר את הכתף הקרה ואת האדישות שבה מגיב הציבור למהלכיו של השר. שופטים שאינם מגינים על זכויות האדם של החלשים בחברה, אינם צריכים להיות מופתעים כשהציבור לא מתגייס להגנתם.
בדיון הציבורי אודות המאבק על זירת המשפט נשכחה אמת בסיסית אחת: פרידמן והשופטים נמצאים בצד אחד של הדיון הציבורי בשאלת תפקידה של הרשות השיפוטית בישראל. ההבדל המרכזי בין שר המשפטים לבין מתנגדיו הוא בסגנון: בעוד שהסמכות מרחיקת הלכת לביטול חוקים, אותה "מהפיכה החוקתית" שבה משתמש פרידמן כדי להלך אימים על הציבור בישראל, אכן קיימת, סמכות זו לא הופעלה על ידי בית המשפט העליון, אלא באופן חלקי בלבד באירועים בודדים שחשיבותם שולית.
אין להתפלא שדווקא פרידמן, איש האקדמיה המנוכר, זוכה באהדת חלקים נרחבים מהציבור, אותו ציבור שאת זכויותיו היסודיות כמו הנגישות לצדק מבקש השר לחמוס: הציבור מעולם לא הרגיש שבית המשפט העליון עמד לצדו והגן על זכויותיו. המדיניות השיפוטית הזהירה של הנשיא בדימוס אהרון ברק הניבה בית משפט המסרב באופן שיטתי לנקוט עמדה ולמנוע פגיעה בזכויות האוכלוסיות המוחלשות, זולת במקרים נדירים ומועטים.
לבית המשפט העליון היו הזדמנויות רבות לגלות אחריות ציבורית ולהגן על הציבור מפני גזרות השלטון. כך לדוגמה, הוא יכול היה לקבוע כי גזרותיו של שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו, נגד מקבלי קצבאות השלמת ההכנסה מנוגדות לערך כבוד האדם, ערך עליון בשיטת המשפט הישראלית. במקום זאת בחרו שופטי העליון להותיר על כנן את הוראות חוק ההסדרים ולסרב לצקת תוכן כלשהו למושג כבוד האדם על מנת להגדיר סף מינימלי של קיום. בכך גזר בית המשפט העליון חרפת רעב על אלפי ילדים בישראל.
שופטים שמהססים להשתמש בסמכויותיהם ושנמנעים מלתקן עוולות חברתיות, סופם שיישארו לבדם בלא רחמי הציבור מול ההתקפות הפוליטיות שכל תכליתן להרתיע שופטים מלמצות את הדין בבואם לחרוץ את דינם של פליטיקאים ושאר מקורבים. שופטים שאיפשרו פגיעה כלכלית מתמשכת בשכבות החלשות בישראל, ובה בעת הותירו על כנה את מדיניות החיסול המתירנית של צה"ל שהביאה למותם של עשרות ילדים חפים מפשע, ראוי להם שיעמדו כעת מול פרידמן חסר העכבות. כעת, כשהם אלו שהפכו לאוכלוסיה מוחלשת, אין מי שיושיט להם יד וישקם את כבודם.
היכולת המופלאה של אהרון ברק וחבריו לכס המשפט לשמר את האשליה בדבר ההגנה המשפטית על זכויות האדם, מזכירה את אמנותו היוקדת של השופט למקה במחזהו של חנוך לוין, "הרטיטי את לבי", שבסופו של דבר יזכה באהובה הבלתי מושגת. לשופט למקה לא נותר כבר דבר זולת האשליה. שופטי בית המשפט העליון בוודאי כבר הבינו שמעולם לא העזו וספק אם יעזו בעתיד להגן על זכויותינו, אך הם אינם מוכנים לוותר על האשלייה – כי מה כבר נותר מלבדה?
עופר שנער, משפטן ומרצה לזכויות אדם במכללת ספיר, שער הנגב
לפנייה לכתב/ת 
פרידמן. הבדל סגנוני
צילום: עטא עוויסאת
מומלצים
