דם חיילים ודם אזרחים חד הם

לטענת הפטריוטים, החברה אינה מוכנה לשלם יותר בחיי חיילים, לכן הקברניטים מהססים להורות על יציאה למלחמה שבה יש סכנה שייפלו קורבנות רבים. מאידך, יש מומחים שטוענים שחיי האזרחים הפכו הפקר ויש לשנות את המצב.

כל מי שגדל על המיתוס הטרומפלדורי "טוב למות בעד ארצנו", חייב לעשות רביזיה במחשבותיו ולשאול שאלה פשוטה: מדוע טוב למות, גם אם המדובר במדינה? האם יש מישהו שחושב ברצינות שהמוות מביא עמו משהו מלבד יגון וצער?

מדינה במלחמה לעולם תשלם מחיר יקר עבור שמירת ביטחונה. צעירים וצעירות, חיילים ואזרחים הנפגעים בפיגועים הם תוצאה של נסיבות טראגיות. אף חייל ואף אזרח לא בוחר למות כי כך חונך. חייל שחלילה נופל בקרב או אזרח שנקלע שלא בטובתו לפיגוע, אינם בוחרים בדעה צלולה באפשרות זו. כל בן אנוש רוצה לחיות.

לא שולחים לקרב חיילים כדי למות, שולחים אותם כדי להגן ולנצח, ואם חלילה חייל נופל זהו מחיר על הגנת המדינה והחברה. גם אם המומחים יעלוזו, לא יצליחו לשנות את העובדות: בכל מלחמות ישראל ובאלפי פעולות נפלו חיילים. גם אזרחים רבים נהרגו בפיגועים ואירועים ביטחוניים אחרים. יש מישהו שרשאי לקבוע תג מחיר לגבי דם חיילים או דמם של אזרחים?

הוויכוח אודות חיי חיילים ואזרחים הוא מטופש, ונובע מתוך ייאוש מהמצב הנוכחי. את הטענות יש להפנות לקברניטים שלא השכילו במשך שנים לטפל בנושאים הביטחוניים והמדיניים כראוי והשקיעו את כל מרצם בפיזור אשליות בטלות.

במלחמת לבנון השנייה נתגלו כשלים חמורים. אחד מהם, שלא יוכל להימחק גם אם מישהו ינסה לטמטם את הציבור הוא שחיילי צה"ל לא אומנו לפעולה קרקעית אלא אומנו לפעולות שיטור, בין אם ביהודה ושומרון ובין אם בעזה. יש מומחים הטוענים שפעולה קרקעית רחבה הייתה חוסכת בחיי אדם. אך לטענה זו יש כשל לוגי אחד: מלבד העובדה שלא ניתן יהיה לעולם להוכיח את נכונותה - אם הכוחות שהיו מעורבים בפעילות הקרקעית לא הצליחו במשך זמן כה רב להתגבר על חיזבאללה, ובסופה של המלחמה שילמנו מחיר כבד מנשוא של 119 חיילים הרוגים, ואם התברר שכוחות אלה לא אומנו כהלכה למלחמה, איך בכל זאת כוחות קרקעיים רבים יותר היו יכולים לחסוך באבידות? לא ברור.

על המנהיגות הפוליטית והמדינית חלה החובה להכין את הצבא לגרוע מכל, היינו מלחמה. אין בר דעת שאיננו מבין שבמלחמה נופלים חיילים, אך מכאן ועד הכנסת חיילים למלכודות מוות הדרך ארוכה מאוד. 

החיילים והאזרחים חד הם. זהו צבא העם שהכל מדברים בשבחו. העורף והחזית מעורבים במלחמות. לא דמם של אלה ולא דמם של אלה סמוק יותר, להיפך, הוא יקר באותה מידה. לכן לא מקריבים למולך לא חיילים ולא אזרחים, אלא דואגים להם. בעבור זה נדרשת מנהיגות. הציבור יחליט אם היא קיימת או לאו, ואם היא עושה את המוטל עליה. אך יש להפסיק אחת ולתמיד להשוות מחיר של דם ולהוריד מסדר היום את השיח המקאברי והמצמרר הזה.