אמא מודה: "מכוניות מפחידות אותי"
הילדים של אריאנה מלמד לא מבינים למה היא תמיד מפחדת מכבישים, אז היא סיפרה להם את הסוד הנורא על הפעם שהיא רצה לכביש, ונהג לא מספיק זהיר שלח אותה לבית החולים
"די כבר," היא נוזפת בי ומנסה לשחרר את "פרק ידה מאחיזתי, "אני כבר בת שש ואני יודעת לעבור כביש," היא אומרת, ואני לא מקשיבה לה בכלל עד שנגמור לחצות את הפסים הלבנים שלכאורה מבטיחים לנו ששום דבר רע לא יקרה, אבל מי יודע.
אי בזה ודאי מצויה המכונית השועטת־דוהרת־מסתערת של הפחדים הכי קשים שלי, והיא ודאי שועטת ממש עכשיו לעברנו בעודנו חוצות את הכביש. אני מהדקת את האחיזה. ילדיי יודעים שבאופן כללי יש להם אמא אמיצה. כזו שלא מפחדת בכלל מחושך מעקרבים וממלחמות. העובדות מדברות בעדי, מפני שלנגד עיניהם המשתאות הרגתי עקרב בחבטת כפכף כשהמניאק חשב להתנחל בסלון שלנו, וזה היה ממש מזמן, לפני שנתיים כמעט, ובכל זאת הם חוזרים ומספרים את הסיפור בגאווה למי שמוכן לשמוע אותו שוב. ומלחמת לבנון השנייה תיזכר, כך אני מקווה, כזמן שבו אמא לא הפגינה פחד כשרצנו למקלט פעם אחר פעם.
יש אפילו סרט קצר בווידאו שהם נורא אוהבים: אמא מפחידה חמור. הלכנו לפינת ליטוף מאולתרת ביישוב שלנו, ופת־אום, מאי בזה, שעט לעברנו חמור בוגר עם מצב רוח לוחמני במיוחד והחל לרדוף אחרי בני. אינסטינקט הישרדותי עתיק גרם לי למצוא מקל ולנופף בו באיום כנגד הבהמה, בעודי אומרת מילים ממש לא יפות בכמה שפות: אינסטינקט תיעודי עתיק גרם לידיד שהתלווה אלינו להמשיך ולצלם, וכך מנקודת מבטם של הילדים, יש עדות ממשית לגבורתי. בימים כתיקונם, צריך לומר, אני נורא אוהבת חמורים ומעולם לא הכיתי חיה, אבל כשחמור מסתער על ילד, מותר וצריך לפחות לאיים.
באשר למכונית המסתערת, יודעים ילדיי, אמא לגמרי לגמרי לא אמיצה. היא אפילו פוחדת נורא, ומוכנה להודות בזה שוב ושוב: מכוניות, אני אומרת להם, מפחידות אותי - ויותר מזה מפחידים אותי בני האדם היושבים בתוכם, והמחשבה שיש ביניהם מישהו לא ערני די, הצורך לראות ילד לא זהיר חוצה כביש.
אינני יודעת כיצד הבינו שהפחד שלי חורג מגבולות הסביר והמקובל ואפילו מעיק עליהם. דווקא השתדלתי שזה לא יקרה, שלא יידעו, שלא יראו כיצד אני קופאת מבפנים בכל פעם שאנחנו עוברים כביש ביחד, או בכל פעם שנדמה לי שהם מתקרבים לכביש בלי שידי תהיה צמודה לגופם כדי לחלץ אותם ברגע האחרון ממלתעותיה של מכונית תועה. אבל כשבני התריס כנגדי כמה פעמים ש"את נורא פחדנית בכביש ואני בכלל לא," הושבתי אותו סוף סוף לשיחה.
"כשנהייתי אמא, הפחד מהכביש שב וגבר" (צילום: index open)
פעם, אמרתי לו, לפני שנים רבות, לפני שהמציאו את המחשב והמגבונים־לחים, אפילו לפני שהמציאו את סוניק איקס ופאואר ריינג'רס, הייתי ילדה בגילך וביום שישי אחד, אחרי הצהריים, רצתי בכביש כדי להביא גיר לקלאס מאתר הבנייה בעברו השני של הכביש, ובדיוק עברה שם מונית, והנהג נסע מהר מדי ולא הספיק לבלום, ואני נפצעתי.
הוא החניק אנחת פחד כזאת וחיבק אותי, וביקש לדעת אם ירד לי המון דם. האמת היא שאני לא זוכרת: איבדתי את ההכרה באמבולנס בדרך לבית החולים, ומצאתי אותה מחדש רק ארבעה ימים לאחר מכן, כשהתעוררתי וראיתי שרגלי השמאלית נתונה במין סד כזה שמחובר לגלגלת שמחוברת למוט שמחובר למיטת בית חולים, והרגל בכלל נמצאת גבוה גבוה מעליי בלי שום הסבר סביר, וזו הייתה רק ההתחלה: בהמשך ניסיתי להבין למה יש לי רק צמה אחת ואיפה השנייה, ואני לא בטוחה שהצלחתי לקלוט בבת אחת גם "זעזוע מוח," גם "סדק בגולגולת" וגם את העובדה האיומה - בעיני בת שמונה - שגילחו לי חצי ראש בבהילות כדי לאפשר בדיקות וצילומים ואני לא יודעת מה עוד.
זו הייתה רק ההתחלה. בהמשך כפי שסיפרו לי לימים, הוריי שמעו מן הרופאים שאולי יצטרכו לקטוע את הרגל, ועל פי המיתולוגיה המשפחתית שניהם אמרו, "לא ניתן לזה לקרות," ומצאו את הרופא המיוחד שהסכים לנסות פרוצדורה שנויה במחלוקת או משהו, תמורת הון קטן ששילשל לכיסו - את המחשב טרם המציאו אז, אבל רפואה שחורה הייתה גם הייתה - ובתחנה הבאה בזיכרון אני מתעוררת שוב אחרי הרדמה ומגלה ששתי רגליי מגובסות לגמרי, ובעצם יש לי מכנסיים מגבס שמסתיימים קצת מתחת לבית החזה שלי, והרגליים בזווית בלתי אפשרית לחלוטין, כאילו הייתי בדרך לעשות שפגאט, וככה זה אמור להיות עוד הרבה זמן.
30 קילו ילדה, 30 קילו גבס. כך זה נראה לפני שהאורתופדיה המודרנית החלה להשתמש במכשירים שמשלבים מלחציים ומסמרים ביוניים, ואת זה צריך היה להעלות ארבע קומות בלי מעלית ולהשכיב במיטה של ההורים, כי מיטת הנוער לא הכילה את הילדה פלוס גבס, ואחר כך צריך היה להתמודד: עם הבכי של קטנה אחת שכבודה העצמי ניטל ממנה לגמרי יחד עם היכולת לנוע, שכן כעת היו שני מבוגרים אמורים לעזור לי לעשות פיפי ולהחליק מתחת לקונסטרוקציה סיר כזה של בית חולים ולכוון לפתח בגבס. ועם הכאבים. ועם בעיות השינה. ועם העובדה שבעיות השינה כנראה מייצגות איזו פגיעה לא ברורה במקום לא לגמרי ברור במוח.
אבל זו הייתה רק ההתחלה: בהמשך אחרי שהורידו את הגבס, הקטנה לא הצליחה ללכת. המון זמן, ולמרות הפיזיותרפיה ולימודי השחייה ומה לא, וזה הצריך כיסא גלגלים, והילדים בבית הספר ששבתי אליו שמחו לשים מקלות בדרכי עד שאמרתי שאני נשארת בבית ולא הולכת יותר לבית ספר. כמה זמן זה נמשך ביקש בני לברר: אמרתי לו שבעצם עד היום, כשהוא רואה אותי צולעת כשאני עייפה מאוד, וכשהוא רואה אותי פוחדת בכביש. וכן, ניסיתי להתגבר על הפחד בכל התרפיות המוכרות לרפואה המערבית, והן עזרו. קצת. עד שנהייתי אמא והפחד שב וגבר. בסטטיסטיקה של תאונות הדרכים, בשנה שבה הייתי בת שמונה, אני מתויקת כ"פצועה קל." על פי הסטטיסטיקה, פחד זה לא פצע. כך שככל הנראה אמשיך להדק את אחיזתי גם השנה ובשנים הבאות, עד שאבטח ביכולתם לאמוד מרחקים ולא למהר, להתעלם לגמרי מכדור שקיפץ לכביש ולדעת שאי בזה, במרחק שלעולם אינו בטוח די הצורך מצויה מכונית שיש לה הכוח לפגוע ולפצוע כך.
עוד משהו
* בדיקת ראייה: לעתים היכולת לאמוד מרחקים נפגמת בשל בעיות קטנטנות בראייה, כאלה שאולי לא הבחנתם בהן בחי היומיום של הילד. בהחלט שווה בדיקה קצרה אחת.
* רגלי השמאלית: "על רגל אחת" הוא ספר נהדר של ד"ר אוליבר סאקס, שנכתב בעקבות פציעה שאחריה חש הנוירולוג והסופר ")האיש שחשב שאשתו היא כובע(" כי רגלו פשוט נפרדה מגופו ולא מצייתת לו עוד. אחרי שיותר מדי רופאים צחקו עליו, הוא התיישב לכתוב - והחזיר למאות אלפי אנשים שחשו כמוהו את ביטחונם בתחושות שלהם.
* מניעה: לארגון "בטרם," שפועל למען בטיחותם של ילדים, יש רעיונות נאים ופעולות שמותאמות לילדים שזה עתה מתחילים לעבור כבישים. תמצאו אותם ב.www.beterem.org
לטורים הקודמים של אריאנה מלמד:
