לא יעלה על הדעת שבמדינת ישראל במערכת בית הדין הממלכתית ייחרץ דין על פי עדתו ומוצאו של האדם. בידוע שישנם הבדלים בין מנהגי עדות שונות בעם ישראל. אנו רגילים לכך שלכל עדה נוסח תפילה משלה - שאלו אוכלים קטניות בפסח ואלו לא, ואנחנו אפילו לא ניפול מן הכסא לראות מאן דהוא שומר שעה אחת בין בשר וחלב – אנחנו נבין שהוא הולנדי. כולנו יודעים שמאז הסנהדרין אין פסיקה אחידה, ואך הגיוני הוא שבד בבד עם התפזרותו של עם ישראל בתפוצה התפתחו מסורות שונות של פסיקה. אולם אנו מצפים כי במדינת ישראל במערכת בתי הדין הממלכתית ייקבעו כללים אחידים לכל באי שערם, על מנת שכולם יהיו שווים בפני החוק. האם מישהו בדק באיזו מידה משפיעה עדתו ומוצאו של הדיין או של המתדיינים על פסקי הדין שניתנים? הנושא בהחלט ראוי לבחינה ולדיון.
שני מקרים צדו את עיני לאחרונה. מדובר במקרה בו הבעל בגד באשתו (בעגה ההלכתית: "רועה זונות"), והאשה מבקשת על סמך זה לחייב ואף לכפות את הבעל לתת לה גט. שניים מבין הדיינים עשו הבחנה בנימוקיהם בין גברים אשכנזים שבוגדים לבין גברים מעדות המזרח שבוגדים בנשותיהם, וההבחנה מיושמת למעשה בפסק הדין. האחד כותב כך בנימוקים: "... שיש אומרים שגם רועה זונות אין לחייבו בגט לדעת הבית יוסף... ובני הזוג בנידון דידן הם מעדות המזרח שפוסקים לפי הבית יוסף".
הדיין האחר כותב באופן עוד יותר מפורש בנימוקיו לאותו פסק-דין: "אין ספק שיש לקבל את תביעת האשה לגירושין, מיהו (אבל. ר.ל.) נראה לומר שאף שחייב לגרשה אין אנו יכולים לכפותו ...וכיון שהבעל שלפנינו הוא מבני עדות המזרח ודאי יש לומר שלגביו פסקינן כדעת הבית יוסף ולא כדעת הרמ"א, ולכן ודאי שהוא חייב לגרש את האשה, אך למעשה לא נוכל לכפותו בכפייה גמורה לעשות כן... ". מכאן שבעל ספרדי שנאף מחוייב לגרש, בניגוד לדעת הרמ"א (שעל-פי שיטתו פוסקים האשכנזים).
מתברר שגם בעניינים כספיים יכולים להיות הבדלים בין מי שהיא אשכנזיה לבין מי שהיא מעדות המזרח אשר תובעת גירושין. מוצאה האשכנזי של האשה מזכה אותה בחלוקה שוויונית של הרכוש. בנימוקים לפס"ד כותב הדיין ש"הצדדים אשכנזים ויש בהם דינא דמתיבתא (הדין הקובע כי אשה שמואסת בבעלה עדיין זכאית לחלק מן הרכוש. ר.ל.), וזכותה של האשה לדרוש לעשות חלוקת רכוש" (הדגשה שלי). הדברים מפורשים יותר בנימוקים של דיין אחר באותו הרכב הקובע כי "הנה פשוט, כיון שבני הזוג הם אשכנזים, יש לפסוק לפי דינא דמתיבתא שהביא הרמ"א... וממילא לא הפסידה... ולכן יחלקו הרכוש הקיים מחצה על מחצה" (הדגשה שלי). עולה מכאן, שלו היה מדובר בבחורה מעדות המזרח היתה עשויה להפסיד את המחצית שלה ברכוש. מעניין...
אין צורך להיבהל. אם תרצו - ממילא בית-הדין כבול לבג"ץ בבלי שכבר קבע כי יש לחלק את הרכוש באופן שוויוני גם בבית הדין הרבני. ואם תרצו - ממילא כולנו כבולים לבעל אשר יכול לדרוש כאוות עיניו תמורת הגט כך.
דומני שמערכת בית הדין במדינת ישראל צריכה לתת את הדעת לעניין זה. יש מקום לשונות בין אנשים ועדות ויש חשיבות רבה לשמירה על מסורת בית אבא (או בית אמא). יחד עם זאת הצבור רוצה וזכאי להתדיין במערכת הממלכתית באופן שווה ואחיד. אין זה סביר שיהיה דין אחד ליוצא תוניס ודין אחר למי שסבו וסבתו הגיעו מפולין. נראה שמנהיגי הדור, הרבנים הראשיים והדיינים צריכים לתת את הדעת לשאלה האם לא הגיעה השעה לקבוע בבתי הדין הממלכתיים של מדינת ישראל דין אחד שיחול על הכול, ללא כל התחשבות במוצא העדתי.
רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית העובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל':
02-5664390
