בחירה בחרפה מובילה למלחמה

לעתים, כשמרחב האפשרויות הניצב בפני ההנהגה אינו מזמן ולו אופציה אחת לרפואה שאינה קשה או גרועה, קל להתמסר לפיתוי להותיר את המצב הקיים על כנו, או לחלופין לבחור באפשרות הנחזית כטומנת בחובה את הסיכוי הנמוך ביותר למעידה אישית. ולפיתוי הזה בזירה העזתית אולמרט אינו חדל להתמסר.

כך, כשנדרשת הכרעה בין אי הסרת סיוט קסאמי לבין ביעותי לילה מגירי זיעה קרה, משגגה קשה בפעילות מלחמתית נרחבת בדרום – קל לשער לאן נוטה אצלו הכף. על דשדוש מופקר, הגוזר על עשרות יישובים ועשרות אלפי אזרחים חיים-לא-חיים כבר שנים איש לא מקים ועדות חקירה מאיימות, בעוד על דשדוש מלחמתי עוד עלולים להמיט עליו וינוגרד נוסף.

ואכן, למה לו להסתכן ולדחוק את קץ ממשלתו, הצפוי לקדם את קצו הפוליטי? ולמה לו לשבות מכל מלאכת שימור כיסאו והקואליציה אשר עשה? הלוא כבר שנה האפיפיור לאו העשירי קבע את הדגם המאומץ בגאון גם במקומותינו: "אלוהים נתן לנו את האפיפיורות, הבה נהנה ממנה".

הבעיה היא שלעתים הכרעות קשות, לפרקים לא פופולריות, הצופנות בחובן סיכונים אישיים לא בטלים – הן חלק חשוב במעשי ההנהגה. כך, מבין האופציות העזתיות המונחות לפתחה של הממשלה, אף לא אחת היא מהמין הקל האוצרת בקרבה מזור של קסם. השאלה אינה איזו מבין האופציות הללו היא הטובה יותר, אלא איזו היא הפחות גרועה.

האופציה של השארת המצב על כנו היא כה מופקרת, שכמעט לא נמצא לה תימוכין ציבורי, אף אם בפועל הממשלה אימצה אותה ללבה. גם מבלי להזדקק לאמנות חברתיות הובסיאניות, קשה להעלות על הדעת הפרה בוטה יותר של החוזה הווירטואלי שבין האזרח למדינתו מזו הנעשית כמעשה יום ביומו בדרום.

מהאפשרות של פעולה מוגבלת או כניסות ויציאות קצובות לרצועה לא יקום דבר מלבד הקלה זמנית ונקודתית, אם בכלל.

ברעיון להרחיב את בנק המטרות ולכלול בו את ראשי החמאס, גלומה בעיקר יצירת משוואת הרתעה, שיכולה הייתה לעבוד אילו מוטיבציית ההיפרעות מישראל לא הייתה עולה בשיעורה הכללי בהרבה על החשש מפגיעה אישית.

האפשרות להודנה אינה יותר מהפוגה זמנית לצורך התחמשות וחזרה למערכה עם כוחות רעננים ומשודרגים, כשאת הנוסחה כבר קבע מוחמד בהסכם חודיבה עם בני קורייש.

מניעה גורפת של חמשל, דלק ומים היא הראשונה למניין האופציות עד עתה שעשויה להסב תועלת של ממש. אלא שהמשפט הבינלאומי מתיר הגבלת דלק, חשמל או מים רק במשורה, ובמינון מופחת סנקציה זו לוקה במחסור קשה באפקטיביות. דחייה ישראלית של המתחייב ממשפט זה בנימוק שהצד השני רומס ברגל גסה רבים מסעיפיו, לא תותיר רושם עז על העולם, שבמהרה יכפה עליה את השבת המצב לקדמותו.

מימוש האופציה של הפגזות והפצצות מאסיביות כהלכתה היה מוריד עד מאוד את סף המוטיבציה ויכולת מימוש הזמם הקסאמי. אלא שאירוע כפר כנא הבודד ממבצע "ענבי זעם", שאם תיושם אופציה זו צפוי להיות רק אחד מני "כנאות" רבים, יעמיד את כל העולם ורעייתו על רגליהם האחוריות והבועטות, ולא רק משום שהמשפט הבינלאומי רואה בפעילות כזו פשע מלחמה. או אז הלחץ עלינו יהיה כבד מנשוא, שספק אם ממשלה ישראלית כלשהי, בוודאי הנוכחית, תוכל לעמוד בו.

נותרה לפליטה רק האפשרות של כניסה קרקעית נרחבת ושהייה ממושכת במקום, שדווקא היא זוכה לעיגון גורף במשפט הבינלאומי, בין השאר מכוח סעיף 51 למגילת האו"ם הנוגע להגנה עצמית של מדינה הנתונה להתקפה חמושה נגדה.

מחאת העולם הצפויה עם הוצאתה לפועל של פעולה כזו לא תחצה מסה קריטית שתביא בעקבותיה לחץ בלתי נסבל על ישראל. ומבצע נחרץ ובלתי מהוסס, בדומה ל"חומת מגן" ובשונה מהגמגום והזיגזוג של המלחמה האחרונה, יסייע בשיקום כוח הרתעתנו השחוק, כפי שהוא עשוי לקטוע באבו את ראש הגשר האיראני הנבנה לבטח מתחת לאפנו בדרום.

התשלום הכבד הצפוי בחיי חיילים במימוש אופציה זו אינו יכול לשמש כעכבה מכרעת לאי פעולה. גם כלפי היפוך היוצרות הפוקד אותנו – ההופך את ערך היסוד הצה"לי של "הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה" למטלה שמימושה תלוי במידה רבה בהבטחת שלום חייליה – ראוי שיועמדו כמה סייגים.

מכל מקום, המציאות המסלימה תכפה על אפנו וחמתנו את העימות הנרחב, והשאלה היא עד כמה תתחדד עד אז הרלוונטית של הפראפרזה הלוקלית למקור הצ'רצ'יליאני בן כ-70 השנה כי "ישראל יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה".

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה