שטרית יחלק את גבעתיים

"אני מגיע מדה מוין, מישהו חייב", פתח ביל ברייסון את ספר המסעות הראשון שלו ב־1989, וגנב לי את הפתיחה של הטור הזה. כי אתם מבינים, אני מגיע מגבעתיים. ובאמת שלא היתה לי ברירה.

• בינתיים שטרית התקפל והשלווה שבה אל משפחת גלבוע

גבעתיים, אל תטעו, היא לא העיר הזקנה והמשעממת שאתם מדמיינים. לא, היא עיר הרבה יותר זקנה ומשעממת מזה. כשסבתא שלי נפטרה בגיל 86 - מי ייתן והיום היא במקום שמח, מלא אופרות סבון ושיעורי תנ"ך ושניצלים - כל השכנים נאספו, בכו ושאלו איך היא נקטפה בגיל כל כך צעיר. גבעתיים היא העיר היחידה בחצי הכדור המערבי שבה השאלה המכרעת בבחירות המקומיות היא "מי מציע יותר ספסלי רחוב"; התושבים כאן לא אוהבים ללכת יותר מעשרה צעדים לפני שהם מתיישבים שוב, בדרך כלל בשביל להגיד "אוי".

גבעתיים ייצרה לאחרונה כותרות ב־1923, כשאלדמע חפר בחצר שלו את הסליק הראשון של ההגנה. אז מה פתאום נזכרתי עכשיו? ובכן, לאחרונה נודע לי דרך הצינורות העיתונאיים הרגילים - אתם מכירים את זה כ"קראתי בעיתון" - על תוכנית סודית ל"איחוד רשויות". תחת השם המתקתק הזה מתכנן השר מאיר שטרית למזג 27 רשויות עם רשויות אחרות, במסגרת אומה אחת ומאוחדת תחת החיסכון בפקידים מנומנמים. בין היתר, גבעתיים ורמת גן אמורות להתמזג לרשות־על שתיקרא "גבעות רמת גן" ולא יקרה בה שום דבר, אף פעם.

השר שטרית, אנא הקשב לי: בתור התחלה, גבעות רמת גן זה לא שם טוב לעיר. אני מתכוון, רק תחשוב על העלויות הכרוכות בהקמת שלטי הכוונה גדולים מספיק כדי להכיל שלוש מילים. ואתה יודע מה יקרה: יתחילו לחסוך בשלטים, ובסוף אנשים ימצאו את עצמם כאן, ואנחנו לא יכולים להיות אחראים למה שיקרה להם מזרחית לסביח של עובד. והכי חשוב, אני לא רוצה שיאחדו אותי עם רמת גן - האויבת המושבעת של כל גבעתיימי אמיתי, זקן או זקן ברוחו.

רמת גן לא יכולה להיות שונה יותר מגבעתיים. גבעתיים מלאה באשכנזים קשישים; רמת גן מלאה בעיראקים קשישים. גבעתיים היא - תקנאו - עיר תאומה של צ'אטאנוגה, טנסי (מולדת רכב הגרר!); רמת גן היא עיר תאומה של שטרסבורג, צרפת (תאומות לא זהות, אגב: רמת גן נולדה מכוערת).

גבעתיים, למי שלא הספיק להגיד בפעמים הקודמות שלא אכפת לו, הוקמה ב־1922 על ידי קבוצת פועלים קשי יום שחיפשה מקום להתיישב בו ולהגיד "אוי". היא נקראת גבעתיים כי היא ממוקמת על שתי גבעות: גבעת בורוכוב וגבעת קוזלובסקי. בגלל שאף אחד - גם בתוך גבעתיים - לא יודע מה זה גבעת קוזלובסקי, במשך הזמן סיפחו לעיר גם את גבעת רמב"ם, ובכך מנעו מאנשים לכנות אותה "גבעת". עם השנים קמו בעיר אתרים חשובים רבים, שמצדיקים את קיומה כמוסד תרבותי ומנהלתי ייחודי ונפרד. במקרה אני לא מצליח לחשוב כרגע על אחד כזה, אז אני נעזר באתר האינטרנט של העירייה, שמציין במיוחד כמה אתרי מורשת ובילוי.

בריכת רמב"ם: הבריכה הציבורית הראשונה שהוקמה בארץ. לא נוקתה מאז.

כיכר עיגול: כיכר, בצורת עיגול.

קן הנוער העובד והלומד: מקום שאלפי נערים חבים לו את ניסיונם בגלגול ג'וינטים.

הקונסרבטוריון העירוני: נוסד בשנת 1954 על ידי אהרון שפי. בקונסרבטוריון למדו דורות רבים של תלמידים שלא קנו לעצמם שם עולמי במוזיקה.

גלוסקמאות: בית אבות מהתקופה הכלקוליתית שנחשף בשנת 1958 בגבעת קוזלובסקי. אף אחד לא יודע איפה זה.

אבל אלה רק האתרים המפורסמים באמת; העירייה לא יכולה לדחוס לתוך עמוד אינטרנט אחד את כל הדברים המרתקים שיש לעשות בעיר. למשל, אף טיול רגלי בגבעתיים אינו שלם ללא ביקור בקיוסק של לאון, שהיה בן 85 כשהחל למכור בשנות ה־60 "קפוא" לילדים מחוץ לבית ספר בורוכוב, והיום הוא עדיין מוכר "קפוא" ועדיין בן 85. או ביקור בפינת החמד בכניסה לעיר - הדוכן שבו מוכרים בורקסים בחורף, אבטיחים בקיץ וסופגניות מחנוכה ועד הרגע - וליהנות מהתרנגולות שמסתובבות שם חופשי משום מה. או קפיצה למערכת "גבעתיים־נט", העיתון הראשון שפרסם את הידיעה בדבר השקת העיתון "גבעתיים־נט".

בקיצור, מר שטרית, תאחד את חולון ובת ים. רוצה צחוקים? תאחד את שדרות ובית חנון. ייקח לחמאסניקים איזה חצי שנה להבין איך בעצם לירות על עצמם. רק אל תחסוך כסף על גבן של הקשישות, ואל תתעסק לנו עם גבעתיים. יש לנו מספיק צרות משלנו: התנועה בדרך הביתה מתל אביב היא סיוט, ואין מספיק ספסלים. אנחנו ממש לא צריכים שעשרות אלפי רמת גנים יחצו את שדרות בן גוריון, ייקחו את העבודה שלנו וישכבו עם הנשים שלנו. הן נעזרות בהליכון, למען השם.