חתונפוביה: הציע נישואים ופתאום משקשק
הוא דווקא מאוד אוהב אותה, חשב שנישואים יכולים לקדם את הקשר, לחזק אותו, לשמח אותה ולגרום לה להיות מאושרת, וכך אכן היה. אלא שבחצי השנה שחלפה מאז משהו השתבש: רבים על כל שטות, מתקשים לוותר, להחליק על מכשולים, כל נושא הופך לסוג של עימות בבחינת להיות או לחדול
אחרי יותר משנתיים יחד, לקראת גיל 30, הלבטים שעלו אצל ליאור (השמות בדויים) לגבי החתונה היו הרבה יותר מכפי שנעמה היתה מסוגלת לשאת. עד מהרה עלו בחדר כעס, אשמה, בהלה,ייאוש, ועצב רב.
את הצעת הנישואים יזם ליאור, לאחר שקלט ברמזים עבים ש"כולם כבר מתחתנים, ומה עם ילדים, ומה עם לעבור מהדירה השכורה לבית משלנו". כן, הוא מאוד אוהב את נעמה, חשב שהדבר יכול לקדם את הקשר, לחזק אותו, לשמח אותה ולגרום לה להיות מאושרת, וכך אכן היה. אלא שבחצי השנה שחלפה מאז משהו השתבש ביחסים, רבים על כל שטות, מתקשים לוותר, להחליק על מכשולים, כל נושא הופך לסוג של עימות בבחינת להיות או לחדול...
ליאור התחיל לפקפק לגבי הרעיון של החתונה, גם נעמה הביעה חששות מפני מה שכינתה "הידרדרות היחסים בינינו", אלא שהיא שייכה זאת למתחים סביב לחצי היומיום והעיסוק הרב בתכנון, או יותר נכון "הפקת" החתונה.
שבירת הכלים לפני שבירת הכוס
אז מה בעצם שיבש את התוכנית, מה גרם לליאור לחזור בו מההצעה, לפגוע בנעמה שאותה הוא אוהב ולהציב סימן שאלה גדול על המשך הקשר?תופעת "הרגליים הקרות" שלפני החתונה מוכרת לרבים מאיתנו. רגע לפני הנישואים עולים וצצים הפחדים וסימני השאלה המאיימים: האם זאת באמת הבחירה הנכונה, האם היא/הוא האחד והיחיד, האם אני עלול/ה להתחרט בהמשך, האם אני שלמ/ה לחלוטין עם ההחלטה, ואיך בכלל אפשר לדעת שיש שלמות...
רוב הזוגות מתמודדים עם הפחדים, ויש המדחיקים את הספקות ולא מעזים להתעמת איתם, לא כל שכן לשנות את ההחלטה. לצד אלו אנחנו נתקלים בלא מעט זוגות שבאים רגע לפני החתונה עם המחשבות, ולעיתים המעשים, על ביטול או דחייה. אם ההחלטה אינה מקובלת על אחד מבני הזוג, המשבר עלול לפגוע בצורה קשה מאוד בקשר, באמון ההדדי, בתחושת הביטחון והיציבות שכה חשובים בו.
חשיבות להיסטוריה האישית והזוגית של כל אחד
קיימות סיבות רבות שיכולות להסביר את הצעד הדרמטי , בו רגע לפני שבירת הכוס נשברים הכלים והחתונה המתכוננת מבוטלת. על מנת להבין את הגורמים לכך, חייבים להתייחס להיסטוריה האישית והזוגית של כל אחד מבני הזוג. לרקע האישי יש השפעה על היכולת והרצון להתחייב ולהתמסד. סיפור משפחתי של זוגיות פגועה ורעועה, עלול ליצור מודל של נישואים קשים ולעורר פחד מפני ההתחייבות. במקרה של ליאור, כשהיה בן 13 יזמה אמו גירושים, לאחר זמן קצר מצאה את אהבת חייה והקימה משפחה חדשה. מנגד, אביו, לא הצליח לשקם את חייו הזוגיים, נותר בגפו וניהל הרבה קשרים אבל ללא המשכיות וללא יציבות. הוא הפך לאדם ממורמר, כעוס, ומתוסכל, שלא שכח ולא סלח לגרושתו. ליאור הזדהה עם כאבו של האב והאשים את אמו בחוסר לויאליות לנישואים ובעוול שגרמה לאביו.
דפוס התנהגות נוסף שעשוי היה להסביר את הצעד הדרמטי קשור לנטייה של ליאור לרצות ולפייס בכל מחיר את הסובבים אותו. בעבר הוא השתדל להימנע מכל עימות בדרך של ויתור מוחלט וביטול רצונותיו. לאורך זמן הוא צבר כעסים, ומכיוון שלא ניתן להם ביטוי חיצוני ישיר וברור, הם מצאו דרכם החוצה בדרכים לא דרכים, לרוב מבלי שליאור היה מודע לכך. הכעסים המודחקים האלה ניכרו בהתנהגויות של "דווקא", בהימנעות מפעולות משותפות או סירוב לבקשות של נעמה. מאוד ייתכן שגם ההחלטה על ביטול החתונה היתה ביטוי נוסף של כעס.
לא יודעים איך לנהל קונפליקטים ואיך לסיימם
נעמה באה מבית שבו ההורים חיו ביחד, אבל תוך ריחוק רב ביניהם. הן לליאור והן לנעמה לא היו מודלים ברורים וטובים של זוגיות יציבה ותומכת. במהלך הטיפול עלתה הבהלה שאחזה בשניהם כל אימת שהתעוררו קונפליקטים ביניהם. הם לא ידעו כיצד לנהל אותם, איך לסיימם, וכך, כשכל עימות איים לפרק את הקשר, הופיעו העייפות והשחיקה. ה"ביחד" הפך להיות מעיק ותובעני עבור ליאור, מתסכל ומאכזב עבור נעמה. הפערים ביניהם הלכו והעמיקו, ונדמה היה שלא ניתן לגשר עליהם.
ליאור החל מהסס, והתהיות אם נעמה היא האחת והיחידה לא הירפו. ההרגשה והידיעה שהנישואים אינם רק טקס פורמלי של שינוי הסטטוס, אלא מעבר חד בין חיי הרווקות לבין חיי הנישואים על כל הכרוך בהם, נתפסו אצלו כמאיימים ומסוכנים. עוד עלה הקושי לפתח אינטימיות רגשית עמוקה בקשר. ליאור התקשה לשתף את נעמה בתחושות, ברגשות, בחוויות הפנימיות שלו, הוא חשש להיתפס בעיניה כחלש, כפגיע, כלא מוצלח מספיק.
החשש מפני התקרבות ואינטימיות רגשית מרוקן את הקשר מתוכן משמעותי. בתחילת הקשר, עם ההתאהבות הראשונית, אין לכך משקל רב, אבל בהמשך, כשההתלהבות שוככת, הזוגיות מאבדת מחוזקה, ובמקום שתהפוך למשאב, למקור של כוח, היא הופכת להיות סוג של הרגל, מובנת מאליה, או מתנהלת כסוג של התחייבות, מועקה ומטלה נוספת.
החתונה כבלון חמצן לקשר
נמצא לא מעט זוגות שאצלם רעיון החתונה עולה דווקא בתקופה בה נדמה שהשגרה משתלטת, ואיתה השעמום, הריקנות והריחוק הרגשי. החתונה הופכת להיות מעין "בלון חמצן", שעשוי להפיח חיים בזוגיות שמאבדת מחיוניותה. באופן טבעי, העיסוק בחתונה מכניס הרבה עניין, מתח והתרגשות, והופך לגורם מלכד. אלא שלרוב עד מהרה מתגלה שהפרויקט המלהיב אינו יכול למלא את החלל הרגשי שנוצר,והזוג עלול למצוא עצמו מול שוקת שבורה, לפני, או זמן קצר אחרי האירוע.
פעמים רבות, ההכנות לחתונה מחדדות קונפליקטים שהתקיימו זמן רב אך לא עלו בעוצמה ובתדירות כפי שמתגלים עתה.
הנישואים, המסמלים את המעבר משלב לשלב במעגל החיים, מחייבים התארגנות והסתגלות למצב החדש שנוצר: המחוייבויות המשפחתיות מתרחבות, האחריות ההדדית, ההחלטה על הקמת משפחה על כל המשתמע מכך. כמו במעברים אחרים בחיים, גם כאן השינוי מהמוכר והידוע אל הבלתי נודע עלול לעורר לחץ ומתח ומחייב תהליך הסתגלות ומציאת איזונים חדשים. מעבר לגורמי הלחץ האלה, אנחנו יודעים שההכנות עצמן משמשות זרז למשברים זוגיים. זוגות רבים מתייחסים להפקת החתונה כאל פרוייקט חיים, האירוע מקבל משמעויות עצומות ולעיתים חסרות פרופורציה, השאיפה להפיק ערב יחיד ומיוחד, שלא היה כדוגמתו, עלולה להכניס את בני הזוג למערבולת מיותרת של לחצים ולהאיץ את המשבר. לנו כאנשי מקצוע נדמה לעיתים כי אילו זוגות היו משקיעים בטיפוח הקשר מעט ממה שהקדישו לחתונה, יועצי הנישואים היו נותרים מחוסרי עבודה.
איך אפשר למנוע את המשבר
ליאור ונעמה למדו להכיר ולהבין את הקשיים, כמו גם את נקודות הכוח שקיימות בזוגיות שלהם, היכולת לדבר על הפחדים, על החששות, ולהציף בעיות מבלי לחשוש מפני אובדן הקשר, אפשרו להם לנהל דיאלוג פתוח וישיר, ולמצוא פתרונות מתאימים. ליאור למד לבטא כעסים בדרך מילולית, ולא מיהר לבטל עצמו בכל פעם שהתגלו פערים בין הרצונות שלו ושלה. נעמה למדה לתת הרבה מקום וכבוד לצרכים ולבקשות של ליאור, ושניהם למדו לקבל את העובדה המצערת-משהו שאין די בהחלפת מבטי עיניים על מנת שבן הזוג יידע לקרוא את מחשבותיו של האחר ויפעל למלא את צרכיו. התקשורת הישירה ביניהם אפשרה להם לתת מקום רב יותר לרגשות ההדדיים ולנטרל במידה מסויימת את עוצמת התסכול והאכזבה בכל פעם שהתגלו פערים ביניהם.
בסופו של תהליך, ולאחר דחיית החתונה במספר חודשים, בני הזוג היו מסוגלים להרגיש שהפעם ההחלטה על הנישואים באה מתוך בחירה אמיתית, ממקום של מודעות, הבנה והתייחסות רגשית עמוקה לקשר, על נקודות החוזק והתורפה שבו. הם הצליחו להבחין בין המניעים הפנימיים העמוקים שהובילו לבחירה הנוכחית לבין כל אותם מניעים זרים וחיצוניים שהיו מעורבים בהחלטה הראשונית : לחצים חברתיים ומשפחתיים, גיל, מצב כלכלי, מעבר מגורים מדירה שכורה לרכישת בית, ועוד.
באופן לא מפתיע, תכנון החתונה התאפיין עתה בהשקעה פחותה ב"הפקת" האירוע, לטובת התמקדות בממדים הרגשיים שליוו את המעבר מזוג חברים לזוג נשוי. מסמך הצהרת הכוונות שניסחו בני הזוג, שאת חלקו קראו בקול במהלך האירוע, היה ביטוי יפה ומרגש למקום אליו הגיעו.
- ד"ר גלית לזר היא מטפלת זוגית ומשפחתית, מנהלת מכון איזונים ופורום ייעוץ לזוגיות ונישואים
