שמונה נסיכי אדם בישיבת מרכז הרב

בנבואת הגאולה בספר מיכה אמר הנביא: "והיה זה שלום, אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמונותינו - והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם ורעו את ארץ אשור בחרב... והציל מאשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בגדולנו" (מיכה ה', ד-ה). 

שמונה נסיכי אדם נפלו במערכה על קיומנו כעם ריבוני וממלכתי בארץ ישראל בשם ה'. הורים יקרים, משפחות שכולות - הרימו את הראש בכאב ובדמע. זה לא טבח, זו מלחמה, מלחמה ארוכה מאוד על קיומנו כעם ריבוני וממלכתי.

רשעי החמאס המשחיתים את הארץ ונושאים את שם אלוהים לשקר ולשווא, אינם לוחמים נגדנו כבני אדם או קהילות דתיות נכנעות, שרוצות להמשיך גם כאן את הגלות. הם לוחמים נגד הממלכתיות שלנו, לה הם קוראים "המשטר הציוני". נגד עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית בארץ ישראל הם לוחמים. וזה היה גרעין השיטה של מורנו ורבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, בישיבת מרכז הרב. זה היה ייחודה מכל עולם הישיבות. בכולן לומדים תורה, אבל במרכז הרב לומדים "תורת ארץ ישראל", שהיא תורת הממלכתיות היהודית, הריבונית, העצמאית. תכלית קיבוץ הגלויות ושיבת ציון המחודשת בשם ה'. כך למד ולימד הרצי"ה זצ"ל על פי הרמד"ן.

העברת זירת הדמים והמלחמה אל תוך הספרייה של מרכז הרב היא סמלית מאין כמוה - פגיעה בדגל הממלכתיות היהודית, התורנית והמקודשת. פגיעה זו מצטרפת לגלי הייאוש מן המדינה ומצה"ל, שאנו שומעים בציבור הדתי והכללי מכל הכיוונים, ולאפקט החולשה המצטברת בנההגת העם והמדינה.

אולם האויב טועה בחשבונו. המתייאשים בעם אינם מייצגים באמת את רוחו, את עוצמתו הפנימית. מה שמשתקף בתקשורת הישראלית אינם אלא גלי פאניקה שטחיים. לבסוף יכריחו אותנו אויבנו לקום כארי ולהביסם, לשחרר את שם אלוהים מפיהם הטמא ומידם הרצחנית. גם אם תארך ותקשה עלינו מלחמה זו, שמונה נסיכי אדם וחבריהם יעמדו לנו לאות ולמופת והיה זה שלום.

במקום בו נכנס הרוצח, במדרגות בהן הוה וחוסל על ידי שני בחורים חדורי רוח ה', רוח גבורה, שם הייתי מלווה כל בוקר את מו"ר הרצי"ה זצ"ל אחרי התפילה עד צאתו, ושואל שאלות רבות על תורת ארץ ישראל בכל מימדיה.

בספרייה של היום, זירת הדמים, היה אז חדר אוכל ובו סעדנו את ארוחותנו הסגפניות, ושם שמענו את שיחתו הנבואית של הרצי"ה ביום העצמאות תשכ"ז (מזמור י"ט), על שכם, יריחו וחברון שלנו שלא נוכל לשכוח אותן, שלושה שבועות לפני שעמדו שם רגלינו במלחמת ששת הימים.

כשם שהימין שלנו קיפל את דגל ארץ ישראל השלמה והרס יישובים, כך הרס השמאל שלנו את השלום והשחית את המוסר.

ככל שישראל נסוגה ונחלשת בעיני האויב, כך הולכים וקטנים סיכויי השלום. השמאל הישראלי עסק בהחלשת כוחה של מדינת ישראל באופן אינטנסיבי, להבנתו - מפני שישראל חזקה מדי לא תוותר, ובלי ויתורים לא יהיה שלום. אולם במזרח התיכון זה פועל בדוק להיפך.

חמור מזה הוא העיוות המוסרי - הפשע החמור ביותר הוא הרצח, ולא הכיבוש. כאשר שלטנו בג'בליה לא הרגנו שם. לא "מחבלים" ולא מחבלים לבושים כאזרחים ולא נשים וטף (בטעות! כמובן בטעות!). כאשר שלטנו בעזה הם היו חסרי זכויות לאומיות אבל היתה להם עבודה ופרנסה אצלנו וגם אצלם. ולא בייצור קסאמים. גם בגוש קטיף היו אלפי פפלסטינים מתפרנסים בעבודה ישרה ומוסרית, עד שהחלו אחדים מהם לרצוח את מעבידיהם. כששלטנו בעזה לא נהרגו אזרחים תמימים, לא בשדרות, לא בג'בליה.

השמאל השחית את דגלו שלו, את הסיכוי לשלום ואת המוסר גם יחד. העיוות המוסרי התחיל בלגיטימציה, ב"נכונות להבין" טרור רצחני נגד "כיבוש", ונמשך בטענות שה"שליטה בעם אחר" היא דבר חמור ביותר שגורם לכל שאר העוולות, ולבסוף בציניות שאמרה - "אם יפגעו בנו אחרי הנסיגה, ניכנס בהם בלי חשבון". כל זה מעצים את שפיכות הדמים.

הרצי"ה זצ"ל לא חינך לקנאות ולא לנקמה. תמיד אמר שאין לנו מלחמה עם "אחמד ומוסטפה", אלא נגד אויב שמבקש להרוס את עצמאותנו ולהחזירנו לגלות. הוא האמין והתעקש ששליטתנו בארץ ישראל כולה היא הבחירה היותר מוסרית בתנאים הנוכחיים, והיא זו שתבא גם שלום בסוף הדרך.

לכן, הנקמה הראויה על הרצח בישיבת מרכז הרב איננה בשום פנים שפיכות דמים נוספת. זו רק תשרת את רשעי החמאס, הטובלים בדם. הנקמה הראויה היא באדמה, באדמת הארץ. רק את זאת הם מבינים:

• השתלטות על השטחים הפתוחים ברצועת עזה מבלי לצאת משם לכל הפחות  עד אשר חמאס וג'יהאד יכירו במדינת ישראל כמדינה יהודית ויניחו את נשקם.
• הכרה במאחזים, שבהם יושבים תלמידי ישיבת מרכז הרב כיישובים, גם אם פה ושם צריך להקימם בגבעה אחרת או במיקום סמוך.
  

אם ראש הממשלה ושר הביטחון ימשיכו לחשוב במונחים של גמול צבאי ונדם, הם לא יפתרו את בעיית שדרות ויישובי הנגב, הם לא יקמו את השלום, לא יביאו שקט ולא יוכלו להגן על כל פינה ומקום שבו יהודים חיים, בונים ויוצרים, לומדים תורה.

אם מורים לצה"ל להיכנס לעזה, אל תוציאו אותו. היציאה מתפרשת אצל רשעי החמאס כחולשה והם חוגגים אותה. לא חשוב להם כמה נהרגים. חשובה להם האדמה והם צריכים לשלם באובדן אדמתם על פיגועי שדרות ועל הרצח בישיבה. 

אם רוצים אנו בסיכוי לשלום ולמוסר, עלינו לחזור לארץ ישראל שלנו, כאמונתנו וכדרכו של הרצי"ה, ראש ישיבת מרכז הרב במשך דור שלם. זהו דגל היושר והשלום של הארץ על פי דרכו.