שתף קטע נבחר

מכיכר ציון לאום אל-פאחם וחזרה

הבעיה הלאומית של ערביי ישראל לא קשורה לשוויון זכויות. כשמנהיגיהם משלהבים את נושאי השלט "ציונאצים", אין להתפלא שתושב ג'בל מוכאבר טובח בתלמידים

אך לפני ימים אחדים חזרה נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש, על האמירה לפיה כבר למדה מדינת ישראל לאן יכולה להוביל הסתה, וכיוונה כמובן לרצח ראש הממשלה יצחק רבין.

 

"המרפסת בכיכר ציון" בירושלים, עליה עמדו מנהיגי הימין בהפגנה הגדולה נגד הסכמי אוסלו ב' חודש אחד בלבד לפני הרצח, הפכה לסמל ואות להתרת דמו של מנהיג בפיהם של רבים מאנשי מפלגת העבודה ושמאלה. אלה טוענים ששתיקתם של מנהיגי הימין נוכח התנהגות ההמון המשולהב שנשא את תמונתו של רבין במדי אס.אס, ונוכח השלטים "רבין רוצח", יצרה לגיטימציה להנעתו של יגאל עמיר.

 

אם נניח שיש ממש בטענות, אין מנוס מהמסקנה שהמרפסת הווירטואלית בהפגנה באום אל-פאחם, עליה ניצבו חברי הכנסת הערבים נוכח ההמון המשולהב שנשא את השלט "ציונאצים" ומקרבו נשמעו הקריאות "מוות ליהודים", יצרה את הלגיטימציה להנעתו של עלא אבו-דיים תושב ג'בל מוכאבר שבמזרח ירושלים למסע הרצח בתלמידי ישיבת מרכז הרב. במקרה זה חברי הכנסת הערבים לא היו פאסיביים נוכח ההסתה, כי אם הובילו אותה ונטלו חלק פעיל בשלהוב היצרים.

 

עתה, אחרי מסע הרצח הנתעב בתלמידי ישיבת מרכז הרב, נוכל לשמוע לכל היותר "גינוי לכל רצח של חפים מפשע" תוך הדגשה שמפקדי צה"ל הם רוצחי ילדים ופושעי מלחמה ואילו עלא אבו דהיים מג'בל מוכאבר – הוא נמנה עם "הקיצונים משני הצדדים".

 

הדיון בשאלת זהותם ונאמנותם של ערביי ישראל מעולם לא ירדה מסדר היום הציבורי. היא מלווה את נקודות השבר והכאב על קו הרצף של העימות בין מדינת ישראל לפלסטינים. הנהגת ערביי ישראל נוהגת להשיב לטענות בדבר נאמנותם והזדהותם עם המדינה, בטענות מנגד על קיפוח ואי שוויון זכויות. ועדת אור שחקרה את אירועי אוקטובר, הקדישה מאות עמודים לאותו קיפוח וקבעה כי הוא גורם מרכזי להתפרצות האלימה שהובילה לעימות הטראגי עם המשטרה – בעטיו נהרגו 13 מערביי ישראל.

 

אם תתמיד מגמת ההקצנה של ערביי ישראל נראה שהתגובה האינסטינקטיבית של הציבור היהודי בישראל תהיה דומה לזו שלאחר אירועי אוקטובר 2000: כעס שיתבטא בהתרחקות, האטה של קשרי המסחר היומיומיים, חשדנות ואולי גם נטייה גוברת להזדהות עם אלה המבקשים להסיט את גבול המדינה מערבה מהאזור המיושב של אום אל פאחם.

 

אך דווקא על רקע העימות הנוכחי, נראה שהאשליה הנעימה והמפתה לפיה כל בעיותינו עם ערביי ישראל ייפתרו אם רק נשכיל למחוק את הקיפוח ולהציע להם שוויון זכויות, התנפצה לרסיסים. ברור לכל שאין כל קשר בין שוויון זכויות ונאמנות למדינה. העוינות למדינת ישראל והניכור ממנה, אותם מובילים הנציגים המיליטנטים בכנסת, שברו הפעם את כל השיאים. מהחברה בישראל ומהנהגתה נדרש אומץ לב ותהליך מואץ של התפקחות מאשליית הדו קיום וממקסם השווא של שוויון זכויות כחזות הכל.

 

אין פירוש הדבר שיש למנוע זכויות מערביי ישראל בשל עמדותיהם. הזכויות מגיעות להם מכוח היותם אזרחים. ואולם, אם יש מקום ליצירת זיקה כלשהי ראוי בהקשר זה לבחון את שוויון הזכויות עם שוויון החובות. באלה, כך מתברר, מצוי גם הגרעין של הנאמנות למדינה.

  

קרוב מתמיד הרגע בו תצטרך מדינת ישראל להתעמת עם שאלת הנאמנות, ולא יהיה מנוס מהצבת חבילת הזכויות והחובות שלהם כמקשה אחת. יהיה צורך, למשל, להחיל את חובת הגיוס או השירות הלאומי גם עליהם. אף שהאיזון בין החובות לזכויות יידון במסגרת הכללים הנהוגים בכל משטר דמוקרטי, ישוב ויתחדד גם הקונפליקט המובנה בהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית.

 

אם מדינת ישראל חפצת חיים, יהיה עליה להציב גבולות עדינים לדמוקרטיה. יהיה צורך חיוני בפרשנות מחמירה יותר לחופש הביטוי ולתביעה היסודית של הנאמנות למדינה.

 

ד"ר מוטי שלם ממכון מנדל למנהיגות, היסטוריון ומחנך

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים