בעוד שאלבום ראשון הוא הצהרת כוונות, אלבום שני הוא כבר הבטחה להמשכיות. הוכחה מעשית שלא מדובר בגחמה חולפת, אלא ככל הנראה בעשייה מחייבת. שנתיים אחרי אלבום הבכורה שנשא את שמה, איה כורם מוציאה את "שפה זרה" ומזכירה שבשטף המילים על "חבורת רימון" המסתעפת, נוטים לשכוח שמדובר קודם כל באינדיבידואלים.
כורם. בתלבושת תיאטרלית מדי (צילום: אלכס ליפקין)
איה כורם מוכיחה ב"שפה זרה" שהיא לא רק זמרת שיודעת לכתוב להיטים ("יונתן שפירא", "שיר אהבה פשוט"), אלא גם יוצרת מוכשרת, שממשיכה להתפתח ולחשוף עולם פנימי מעניין. העולם הזה שואב את השראתו ממקורות מגוונים. השיר הפותח, "אל תאמיני", נכתב בהשראת "Stars" של ג'ניס איאן, "טניה" הולך בעקבות הרומן "מסע אל קצה הלילה" של לואי פרדינן סלין, "25" מופנה לפיטר פן ו"זהב שחור" הוא התשובה הנשית ל"עטור מצחך זהב שחור", בשיתוף פעולה של יוני רכטר, שהלחין גם הפעם ועיבד את השיר בארומה ג'אזית.
לכורם יש את הכישרון ליצור עולם שלם בתוך שיר קטן והשירים שבהם היא במיטבה יפים ומרגשים, למשל: "אוטוביוגרפיה" בעיבוד
הקאנטרי, על ילדת פרחים תמימה-מפוכחת בסיקסטיז, עם הפזמון החכם: "הוא אמר שהאנשים הקטנים זה אני ואתה. הוא אמר שצריך לחפש את האמת, לא ידעתי שאיבדנו אותה", ובעיקר עם הסוף המצמית: "מלחמה לא קובעת עם מי כאן הצדק. היא קובעת רק מי יישאר". ויש גם את "נומי" עם העיבוד המינימליסטי – רק גיטרות קלאסית ואקוסטית ואת "האלים החדשים" – ביקורת תרבות קליטה שמוכיחה שיש לה מה להגיד ו"מה איתי" – דיאלוג בת-אם חמוד.
הבעיה שבצד השירים שחלקם מבריקים, יש שירים סתמיים, כמו "הסוף של הסיפור", "עכשיו כזאת" ו"שיר סיכום". הם כוללים פטפטת בנות בנאלית ומהתמקמותם באלבום לא ברור האם כוונתה של כורם היא להיות יוצרת שמכוונת אל עצמה או ספקית להיטים שמתכווננת אל קהל יעד נשי. ניפוי סלקטיבי, שכורם ראויה לו, היה מותיר פחות שירים אך ממקד את האלבום וממקמו בטריטוריות גבוהות יותר מבלי שהחן ייגרע מהם.
אורי זך, המנהל האמנותי והמפיק המוזיקלי, יוצר כהרגלו אלבום ידידותי עם שירים נעימים וצליל עשיר וקומוניקטיבי. הכל מונח במקומו באופן מסודר, בלי טלטלות רגשיות. גם כשכורם דרמטית בהגשתה (למשל בשיר "הסוף של הסיפור") מדובר בתלבושת תיאטרלית דווקא במקומות שמזמינים התערטלות. האופן שבו כורם תבחר להחצין את עולמה הפנימי המעניין יקבע בסופו של דבר את ייחודה – אם היא אכן מעוניינת לבדל את עצמה מחבורה כזו או אחרת.
- איה כורם, "שפה זרה", עננה - הד ארצי
