30 שנה לאוטובוס הדמים: "דבר לא השתנה"
בשבת, 11 במרס 1978, נשארה מדינה שלמה המומה לאחר שחוליית מחבלים רצחה 35 ישראלים במה שכונה אוטובוס הדמים. 30 שנה אחרי, נפגשו אלה ששרדו את הפיגוע והודו בצער: "כלום לא משתנה, הם לא רוצים אותנו פה"
30 שנה, וכלום לא השתנה. באנדרטה שבצומת גלילות שבכביש החוף, נערך הבוקר (א') טקס האזכרה השנתי לפיגוע באוטובוס הדמים לפני 30 שנה, בו נרצחו 35 ישראלים. "ביום חמישי נהרגו שמונה, לפני 30 שנה נהרגו 35, שוב פיגוע תופת ושוב יהודים נהרגים. הכל נותר אותו הדבר", אמרה בכאב לילי גלוטמן, מארגנת הטקס ואחת מנוסעות האוטובוס, ששכלה את בעלה שמעון בפיגוע.
בשבת ה-11 במרס 1978, חדרה לשטח ישראל חוליית מחבלים פלסטינים שיצאה משטח לבנון והגיעה דרך הים לחוף שמדרום לקיבוץ מעגן מיכאל. פעולת המחבלים, שכללה השתלטות על אוטובוס אגד בכביש ת"א-חיפה, הסתיימה, ב-35 הרוגים ישראלים, בהם משפחות שלמות, ולמעלה מ-70 פצועים. בעקבות הפיגוע האכזרי, יצאה ישראל למבצע ליטני, נגד ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון.
כבר 30 שנה נוצרת בליבה לילי גלוטמן זכרונות מרים שאינם נותנים לה מנוח. הרגע הקשה ביותר שחוותה באותו יום ארור, היה כשנאלצה לבשר לבתה הקטנה שאביה נהרג. "חיפשתי את ענת בכל מקום, באוטובוס, בבתי החולים. בסוף מצאתי אותה בדרכה לחדר הניתוח. 'איפה אבא' היא שאלה. 'אבא איננו', השבתי. 'אלוהים נתן ואלוהים לקח', אמרה ענת".
הפיגוע ביום חמישי בישיבת מרכז הרב בירושלים, הציף מחדש את הכאב והזכרונות. "כלום לא משתנה, הם לא רוצים אותנו פה ואנחנו ממשיכים לא להבין את זה. אבל זו הארץ שלנו, המדינה שלנו", אמרה גלוטמן. עם זאת, יש לה מסר לממשלת ישראל: "זמן מה אחרי הפיגוע שוחרר אחד המחבלים בעסקת ג'יבריל. יכול להיות שהוא חזר לעסוק בטרור, אבל זה לא משנה - החזירו לנו חיילים וזה חשוב יותר מהכל. עלינו להחזיר את המחבלים ולהשיב את שלושת החטופים הביתה, גם אם אותם המחבלים יחזרו לעסוק שוב בטרור. דם יהודי לא ישאר בנכר".
אוטובוס הדמים ליד גלילות (צילום ארכיון: דובר צה"ל)
"לא רוצה להציף את הזכרונות, עשיתי שלום עם עצמי"
דני בושקניץ היה רק בן 11 כשיצא, יחד עם הוריו ואחיו הקטן ממנו בשנתיים, לטיול של חברת אגד, אשר הסתיים בטרגדיה הנוראית. הוריו, דוב ורינה, נרצחו בפיגוע והוא ואחיו הקטן הצליחו לחמוק החוצה ולהינצל מהתופת. "את הזכרונות של אותו היום אני משתדל שלא להעלות. זה כואב וקשה, במהלך השנים עשיתי שלום עם עצמי ואני לא רוצה להציף את הזכרונות הללו".בטנו של בוקשניץ מלאה על הממסד הישראלי, שזנח, לדבריו, אותו ואת אחיו היתומים ברבות השנים. "אבא ואמא שלנו נהרגו ומי שהיה צריך להיות האבא והאמא שלנו זו המדינה. אבל היא עזבה אותנו, הרגשנו עזובים". עיקר טענותיו של בושקניץ הם על כך שהוא ואחיו הוכרו כיתומים מהורה אחד, בעוד שהם איבדו את שני הוריהם ונותרו לבדם בעולם. "מזלי שאני אדם חזק, כי זה בקלות יכל להיגמר רע ולהידרדר לסמים, לפשע או לבית משוגעים", הוא סיפר.
יצחק ברקת, שהיה באוטובוס יחד עם רעייתו נורית ובניו רן וניר, עדיין מתקשה להאמין כיצד יצאו כל בני המשפחה בלא פגע. "הייתי צריך להיות קבור כבר 30 שנה", הוא מספר, "כנראה שאלוהים לא רצה אותי לצידו".
הזכרון הקשה ביותר מהאירוע, היה כשחשש שאחד המחבלים יבחין בדיסקית הצבאית של יצחק, אותה נשא בנו על הצוואר. "הם לקחו את אחד החיילים וירו בו למוות. אם הוא היה רואה את הדיסקית, הוא היה יורה בבן שלי".
שר הרווחה יצחק הרצוג אמר בטקס: "בעוד מספר שבועות נאמר בהגדה שבכל דור ודור חייב כל אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים. השבוע ציינו עוד אירוע שחווה הדור - בפיגוע כואב בירושלים. כשליווינו את יקירינו למנוחות לפני 30 שנה, קיווינו שאולי הדור הבא לא יחווה עוד מלחמות ופיגועים ולצערנו, בכל דור ודור אנו חווים כאב וסבל".
לפנייה לכתב/ת 
