מחקר הפלישתים ותרבותם הוא אחד הנושאים המרתקים במחקר הארכיאולוגי בארץ-ישראל. המקרא מלמד שהם התרכזו בחמש ערים: עזה, אשדוד, אשקלון, עקרון, וגת. עזה, אשקלון ואשדוד יושבו ברציפות מאז ימי הכנענים ולכן שמן ומיקומן מעולם לא אבד. עקרון הפלישתית זוהתה בודאות ב-1996 בתל מקנה (ליד קיבוץ רבדים) הודות לכתובת שנמצאה במקום.
אך היכן היתה גת הפלישתית? העיר העתיקה זוהתה בימי קום המדינה בתל עֶרָנִי, אתר הנמצא 23 ק"מ ממזרח לאשקלון, לצד הדרך לבית גוברין. בהתאמה כונתה המעברה שהוקמה ב1954 לצידה בשם "קריית גת". חפירות שבוצעו מאוחר יותר בתל ערני הוכיחו שלמעשה האתר ניטש כאלף שנה לפני ימי הפלישתים, אך המעברה גדלה והפכה לעיר ואם בישראל, ו"קריית גת" הנשמרת בשמה עד היום, היא למעשה טעות בתולדות המחקר.
ד"ר אהרן מאיר,
ארכיאולוג מאוניברסיטת בר-אילן, סבור שיש לחפש את העיר האבודה בתל א-צאפי, תל גדול ובולט מעל סביבתו, לאורך נחל האלה, כ-11 ק"מ מצפון לתל ערני. ב-1996 הוא החל לנהל משלחת חפירות במקום, בתקוה לאשש השערה זו.
לאחר כעשר עונות חפירה, מאיר משוכנע שתל א-צאפי היא היא גת הפלישתית. בשכבות מימי הפלישתים מצא מאיר נוכחות רבה של קרמיקה פלישתית, וסביב האתר הוא איתר שרידים של סוללת מצור אדירה, לדעתו של חזאל מלך ארם, אשר לפי המקרא כבש את גת - "אָז יַעֲלֶה, חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם, וַיִּלָּחֶם עַל-גַּת, וַיִּלְכְּדָהּ"(מל"ב יב 18). הוא אף מצא באתר כתובת שאולי מזכירה את גלית, אך חוקרים אחרים חולקים על קביעה זו.
ב2004 חשף מאיר בתל א-צאפי גם שני כלי קרמיקה יחודיים, שיתכן ומחזקים את זיהוי האתר עם גת הפלישתית, אם כי באופן לא צפוי.
הכלים מעוצבים כגליל בגובה 18 ס"מ, אך פתוח רק בצידו האחד. בצידי כל כלי תפסים, כאילו הם נועדו לקשירה לדבר מה. בעונות הבאות חשף מאיר שבעה כלים גליליים נוספים, ולדעתו כלים אלו כולם נועדו לתפקיד מיוחד ביותר - לחקות את איבר המין הגברי, בעת טקסי פולחן פלישתים.
תאורי הפאלוס וכלים המחקים את איבר המין הגברי נדירים מאד בממצא מימי הכנענים והישראלים, אך מוכרים בתרבות האגאית והמצרית. ואכן אנו יודעים שמוצאם של הפלישתים הוא בתרבות המיקנית של הים האגאי, ובארץ-ישראל הם שולבו במנהל המצרי ששלט במקום. נראה אם כך כי כלים אלו מחזקים את זיהוי תל א-צאפי עם גת הפלישתית.
יתרה מכך, אברי המין הזכריים של הפלישתים ידועים גם מהמקרא, ובעיקר הכוונה לעורלתם. דוד כינה את גלית "הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה" (שמ"א יז 26,36), וכששאול הפסיד בקרב לפלישתים הוא העדיף למות "פֶּן-יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי" (שמ"א לא 4).
נראה כי הערלה היתה חלק מהזהות הפלישתית. יתכן אף כי, כמו כל האיבר, היתה לה גם משמעות פולחנית. עובדה היא שכאשר דוד מבקש לאישה את מיכל, בִּיתו של שאול, שאול מתריס כלפיו שיביא לו כתחליף למוהר "מֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים" (שמ"א יח 25). דוד, אגב, מביא מאתיים.
נראה כי מעבר לאקט המכאיב של כריתת העורלה, מילתם של הפלישתים על ידי דוד היתה גם אקט משפיל, שגרם להם לאבד את אחד מסמלי פולחנם. מי אמר שארכיאולוגיה זה רק חרסים?
דני הרמן הוא ארכיאולוג ומדריך. אתם מוזמנים לבקר באתר הבית
שלו ולכתוב לו
